יומני היקר,
הערב נכנסתי הביתה כרגיל, ונכנסתי ישר למטבח. על השולחן חיכתה לי ארוחת הערב. מוזר, חשבתי לעצמי, איפה מיכל? הסתובבתי אל עבר חדר השינה, וראיתי את אשתי יושבת על הרצפה ומכניסה בגדים לתיק. “את נוסעת לאנשהו?” שאלתי אותה. מיכל הרימה אלי עיניים ואמרה פתאום, “קיבלתי הפנייה לבדיקה בבית החולים בתל אביב. יש חשדות לא טובים.” קפאתי. “איזה חשדות?” ניסיתי להבין. “את מתכוונת… מה שקרה לאמא שלך?” שאלתי, וחיפשתי את עיניה כדי לא לאבד אחיזה במציאות. מיכל הנהנה קלות, ואמרה שעדיין לא יודעים כלום, אבל היא נורא מודאגת. עמדתי שם ולא ידעתי איך להתמודד עם המחשבה הזו.
כבר כמה ימים שאני לא מוצא מנוח. כל כולי דאגה למיכל שלי, שעוברת בדיקות בעיר הגדולה. אני נשארתי בבית שלנו בראש העין, רק מחכה לטלפון ממנה עם תקווה בלב ולחץ בלב.
מיכל מעולם לא התלוננה על כלום. התרגלתי להניח שהיא בריאה ואין לה דאגות. שלושים שנה אנחנו נשואים, גידלנו שני ילדים לתפארת, וכל הבית נשען עליה. הכל בישול, ניקיון, דאגה. אף פעם לא העזתי להציע עזרה. איפה, זה לא דבר של גברים כך חונכתי. וגם בעבודה היינו יחד, שנינו חשבים באותו מפעל באזור התעשייה.
כל ערב, הייתי מגיע הביתה ומתלונן על יום קשה ואז מתיישב מול הטלוויזיה. ומיכל? היא רצה למטבח, מכינה ארוחת ערב, מסדרת תמיד בשקט, בלי מילה. היא אף פעם לא ביקשה עזרה. למה שאציע לה? התרגלתי שזה פשוט המובן מאליו.
בפעם הראשונה שמיכל ביקשה יום חופש לבדיקות, הרמתי גבה. “מה קרה?” שאלתי. “לא משהו מיוחד, אני פשוט לא מרגישה כל כך טוב,” השיבה. “אולי תקני ויטמינים בסופרפארם? בכל זאת, אביב.” היא רק חייכה בחולשה.
בערב, הודיעה לי שתיאלץ לנסוע לבדיקה רצינית בתל אביב. “יש חשדות לא כל כך טובים, אז שלחו אותי לבית החולים ע”ש איכילוב.” נדהמתי לשמוע את זה. “את מתכוונת למה שהיה עם אמא שלך?” ניסיתי להרגיע את עצמי. היא לא רצתה להדאיג אותי, אבל ראיתי בעיניה כמה היא מפחדת.
בלילה, כשעמדה לארוז מזוודה ישנה, אמרתי לה לא לשכוח את המטען לפלאפון. זו אותה מזוודה שקנינו לפני ארבע שנים, כשהתכוונו סוף סוף לטוס לנופש באילת. מיכל התלהבה אז, קנתה שתי בגדי ים צבעוניים ושמלת קיץ חדשה והיא צחקה כמו ילדה. אבל אז, במפעל, ביקשו ממני להחליף פתאום מישהו שחלה, ובתמורה קיבלתי בונוס יפה שהיה אמור ללכת לשדרוג החדר שלנו בבית. החלטתי שעדיף להישאר. מיכל חייכה ואמרה שזה בסדר, אבל בליל אותה החלטה, שמעתי אותה בוכה בשקט. רק עכשיו, עם השנים והניסיון, אני מבין עד כמה התאכזבה.
שנה אחרי שנה משהו אחר תמיד צץ. מיכל הפסיקה לדבר על נופש, ואני שמחתי בסתר ליבי. יש לנו חצר עם מנגל, חברים באים, והירקון קרוב מה רע? למה להוציא כסף אם אפשר לנוח בבית.
ועכשיו, מיכל אורזת לא לבית מלון אלא לבית חולים. ניסיתי להסתכל עליה, על התיק, ועל השגרה שהתפוגגה בבת אחת. לא הצלחתי לאכול ארוחת ערב, וניסיתי להרדם, אך שמעתי את מיכל מתייפחת בשקט לידי. מאוד רציתי לחבק אותה, להרגיע, אבל לא הצלחתי להזיז את עצמי.
בבוקר, הגעתי איתה לתחנה המרכזית. חיבקנו חיבוק שלא רציתי לשחרר, ובלעתי דמעות בזמן שהאוטובוס לתל אביב התרחק. “מיכל, רק שתחזרי בשלום,” לחשתי.
התחלתי לשקוע בשגרה וטרחתי להסיח את דעתי. חזרתי לבית ריק. פתחתי את האלבום תמונות שלנו תמונות נישואין, תמונות עם הילדים… מיכל הייתה כל כך יפה, עדינה וצינית, עיני לא יכלו להפסיק להביט בה כשהכרנו במסיבת יום הולדת של חבר כל אחד מאיתנו עם מישהו אחר, אבל ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת האחת.
הפרידה מבת הזוג שלי אז הגיעה מהר, ומיכל לא מיהרה להתמסר לי, אבל בסוף נענתה לחיזוריי.
עברתי בין התמונות, נזכר בשנים היפות ביחד ומרגיש איך פספסתי להעריך אותה. מתי בפעם האחרונה החמאתי לה? מתי הודיתי לה על ארוחת ערב? הפכתי את הכל למובן מאליו. אשתי אמורה לדאוג, ככה זה.
פתאום הבנתי: מיכל סוחבת הכל על עצמה. חולה מטפלת בי, מרק עוף, תה עם נענע. היא תמיד ממשיכה כאילו כלום. איזה סתום הייתי. כמה שנים הייתי אנוכי.
הימים האלו בהם חיכיתי לבדיקות של מיכל, הייתי כמו רובוט. התקשרנו כל ערב, והיא לא נתנה לי כלום מעבר לשגרה. הייתי מלא אשמה, מתחרט שלא שמרתי מספיק.
ואז, ערב אחד, הטלפון צלצל: “אילן, יש לי חדשות טובות! החשדות לא התאמתו. יש בעיות, אבל לא חמורות.” הלב שלי יצא מהמקום. קפצתי משמחה לא האמנתי לשמוע.
כעבור כמה ימים פגשתי אותה שוב בתחנה המרכזית, עם זר חבצלות לבנות הפרחים הכי אהובים עליה. “אילן, למה הוצאת כסף על פרחים?” חייכה במבוכה. “כי נורא דאגתי לך,” אמרתי וחיבקתי אותה. “אני כל כך אוהב אותך תסלחי לי…”
“למה, אילן?” שאלה. “הייתי לא מספיק בעל טוב, לא עזרתי, לא הייתי קשוב.” היא צחקה, “מה פתאום מה, בגדת בי?” חייכתי, “בחיים לא. פשוט הייתי אטום. אבל מעכשיו הכל ישתנה! ואגב, יש לי הפתעה קניתי לנו כרטיסים לחופשה באילת, באוגוסט הזה.”
“ממש? ומה עם החצר?” “שיהיה, נו,” נופפתי בידי, “אפשר למכור אותה. ירקות קונים בשוק.” מיכל חייכה, “לא מזהה אותך, אילן…”
“גם אני לא מזהה את עצמי,” עניתי לה. “פחדתי כל כך לאבד אותך… אני אשמור עלייך, את כל עולמי. אני אוהב אותך.”
מיכל צחקה בקול. “כנראה שהייתי צריכה לעבור את הכל הזה, רק כדי לשמוע ממך דברים כאלה. יאללה, בוא נלך הביתה. גם אני אוהבת אותך, אילן.”
