היום היה לי יום מוזר במיוחד. חזרתי מהעבודה הביתה, נכנסתי למטבח, וארוחת ערב חיכתה לי על השולחן כמו תמיד. אבל משהו הרגיש לי חסר. משונה, איפה נעמה? חשבתי לעצמי. נכנסתי לחדר השינה וראיתי את אשתי יושבת על הרצפה, אורזת בגדים בתיק נסיעות.
את נוסעת לאנשהו? שאלתי.
קיבלתי הפנייה לבדיקות בתל אביב. הרופא לא אהב כמה תוצאות… זה נראה לא טוב, אמרה פתאום בשקט.
לא טוב? למה את מתכוונת? מה, יש לך את מה שבעטיו איבדת את אמא שלך? שאלתי בהלם.
לא הצלחתי להאמין. נעמה, שתמיד הייתה כל כך חזקה, עכשיו פתאום זקוקה לבדיקה רצינית? כבר כמה ימים שאני לא מוצא מנוח. אני מאוד דואג לה, והיא בינתיים נמצאת בתל אביב, עוברת בדיקות, ואני נשארתי בבית שלנו פה במושב מחכה ומקווה לטוב.
נעמה אף פעם לא התלוננה על כלום, התרגלתי לחשוב שאין לה שום בעיה. אנחנו ביחד כבר שלושים שנה, גידלנו שני ילדים, כל הבית עומד בזכותה היא דואגת לאוכל, ניקיון, כביסה, הכול. אני, מה לעשות, חונכתי שאיש לא אמור להתעסק עם הכיור או לעמוד בישול.
ולמרות כל העומס בבית, נעמה ממש לא עקרת בית היא רואת חשבון, ובאותו מקום עבודה כמוני. כל ערב, אחרי שחזרתי, הייתי מתיישב על הספה ומתלונן על יום קשה, מדליק טלוויזיה. היא – ישר למטבח, להתחיל לבשל ארוחה חדשה, לארגן אוכל למחר, לנקות, לגהץ, לארגן דברים. היא מעולם לא התלוננה, ואני אפילו לא הצעתי לעזור. למה לי? זה לא תפקיד של גבר.
כשהיא לקחה חופשה מהעבודה בשביל ללכת לבדיקות, זה הפתיע אותי מאוד.
קרה משהו? שאלתי.
אני מקווה שלא, ענתה, פשוט לא הרגשתי טוב לאחרונה.
אולי תנסי איזה ויטמין? בכל זאת אביב עכשיו, הצעתי.
אולי, היא אמרה בשקט.
בערב, היא סיפרה לי שהיא צריכה לנסוע לתל אביב לבדיקה מסודרת. למה? מה קרה? התפלאתי.
יש חשד למשהו לא טוב, קיבלתי הפנייה.
מה? את חושבת שזה כמו מה שהיה לאמא שלך?.
רק חשד, ניסתה להרגיע, למרות שאני קלטתי כמה שהיא דואגת בעצמה.
כבר קניתי כרטיס לאוטובוס, מחר בבוקר אני נוסעת, היא הוסיפה. יש קציצות ואורז על הכיריים, סלט על השולחן. תאכל לבד, טוב?
את אכלת?
לא רעבה.
הסתכלתי על התיק והרגשתי כמו לפני ארבע שנים בדיוק התיק הזה קנינו אז לנסיעה לילת שתכננו, ונעמה הייתה ממש שמחה, קנתה שמלות, כובע רחב ותכננה ים. אבל אז הציעו לי עבודה זמנית עם בונוס גדול, וויתרנו על הנסיעה לטובת שיפוץ החדר אני חשבתי שזה ברור מאליו.
היום אני קולט בלילה ההוא, כשהיא בכתה, היא לא בכתה מחלום רע, אלא מהאכזבה שוויתרה על החופשה שלה בשבילי. בשנה שאחריה שוב לא נסענו ובסוף היא הפסיקה ליזום בכלל. ואני? שמחתי להישאר במושב, עם החברים, המנגלים והנחל ליד. למה לנסוע ולבזבז שקלים?
ועכשיו היא אורזת באותו תיק, אבל לא לחופשה בשביל בדיקות, ואולי… מהמחשבה הזו נהיה לי קשה לנשום.
באותו ערב לא אכלתי. בלילה שכבתי לידה, שמעתי אותה בוכה בשקט. כל כך רציתי לחבק ולהרגיע, אבל לא העזתי.
בבוקר ליוויתי אותה לתחנה. כשעלתה לאוטובוס, חיבקתי אותה כל כך חזק לא רציתי לעזוב. עמדתי שם ורק לחשתי, נעמה, אהובה שלי, הלוואי שהכול יהיה טוב…
ניסיתי לשקוע בעבודה, אבל כשחזרתי הביתה הבית הרגיש כל כך ריק. חיממתי את האוכל שהיא השאירה ומעט אכלתי. ניסיתי לשכוח ולהירגע הדלקתי טלוויזיה, כיביתי, פתחתי אלבום תמונות, התחלתי לדפדף.
ככה הרבה זיכרונות. החתונה, החיוך שלה, איך הכרנו במסיבת יום הולדת של חבר, אני עם מישהי והיא עם מישהו, ופשוט ברגע התאהבתי בה. יום אחרי נפרדתי מהמישהי שלי, והיא לא התרגשה, תוך שבוע התחילה לצאת עם מישהו אחר. זמן אחר כך, אחרי שרדפתי אחרי נעמה לא מעט, היא השתכנעה. אהבה ממבט ראשון מסתבר שזה קיים, גם אצל גברים סקפטיים כמוני.
וכמה הייתי מאושר איתה כל השנים האלה, ולא הערכתי אותה באמת. אני מנסה להיזכר מתי אמרתי לה בפעם האחרונה שאני אוהב אותה? שהכיני אוכל טעים? שאמרתי תודה? כנראה לא מספיק, הכל היה ברור מאליו הרי “אשה צריכה לדאוג לגבר”, לא?
רק עכשיו אני רואה כמה נשענה על עצמה, דאגה לכל ואני עצמתי עיניים, הייתי אנוכי כשהייתי חולה, היא הכינה לי מרק, ליטפה אותי, דאגה וחיבקה. ואם היא חלתה? לקחה כדור, יצאה לעבודה.
הפחד שאני עומד לאבד אותה היה משתק. כל הימים האלה, עד שחזרה, תפקדתי על אוטומט. שיחות טלפון יומיומיות, אבל היא לא רצתה להדאיג אותי, חיכינו לתשובות…
ואז סוף סוף, יום אחד בערב, היא התקשרה.
אלעד, יש לי חדשות טובות! זה לא מה שחשבו. יש לי קצת בעיות, אבל לא מה שחשבו.
באמת?! אני מאושר לשמוע צעקתי בבכי.
כמה ימים לאחר מכן, באתי לאסוף אותה מהתחנה עם זר ליליות לבנות, כמו שהיא אוהבת.
בשביל מה הוצאת כסף על פרחים? שאלה, מופתעת, אבל תודה, זה מקסים.
כל כך דאגתי לך אני אוהב אותך, נעמה. תסלחי לי…
על מה?
על זה שלא הייתי תמיד הבעל הכי טוב. לא עזרתי מספיק, לא הערכתי מספיק, זה יישתנה. יש לי גם הפתעה.
איזו הפתעה?
קניתי כרטיסים. בעוד חודש חופשה, אנחנו נוסעים לים.
באמת? ומה עם הדירה והגינה?
עזבי גינה, נמכור אותה אם צריך. ירקות אפשר לקנות בשוק.
אני לא מזהה אותך, אלעד…
אפילו אני לא מזהה את עצמי, נעמה. רק מהמחשבה שיכולתי לאבד אותך, השתנתי. מעכשיו אני אשמור עלייך טוב יותר, כי את האוצר הכי יקר שיש לי. אני אוהב אותך מאוד.
היא חייכה, כנראה שהיינו צריכים את כל זה, רק כדי לשמוע ממך כאלה מילים. יאללה, הביתה גם אני אוהבת אותך.
היום למדתי שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. אפילו השגרה הכי פשוטה, היא המתנה הכי גדולה שיש לך.
