רביעי בחצר
על הספסל ליד הכניסה השלישית הונח שקית ניילון, קשורה חזק, ומעליה פתק לבן מודבק בסלוטייפ: “קחו”. נועה סגל עמדה לרגע עם השקית מהסופר, כאילו מישהו קרא לה. השקית נראתה מסודרת מדי בשביל זבל וזָרה מדי לחצר שבה כל דבר זָר לא מחזיק מעמד.
היא עלתה מדרגה אחת כדי להסתכל מבלי לגעת. בתוך השקית נראו עיגולים לחמניות, עדיין חמימות הניילון התמלא אדים. דלת הכניסה נטרקה, יעל מהדירה החמישית, צעירה עם אוזניות, יצאה גם היא ונעצרה.
“מה זה, פיתיון?” שואלת יעל ומסירה אוזנייה.
“אני יודעת?” נועה מושכת כתפיים, “אולי מישהו התבלבל”.
יעל מצקצקת ומביטה אל החלונות. בקומה הראשונה הווילונות סגורים, בקומה השנייה מישהו פתח קצת את החלון. החצר נושמת בחששנות הרגילה שלה כולם שומעים, אף אחד לא שואל.
איתי, השליח ששוכר חדר אצל הסבתא בקומה הרביעית, עובר במהירות התמידית שלו.
“וואלה, מגניב,” הוא כבר מושיט יד.
“אל תיגע,” יעל עוצרת אותו בחדות, “לך תדע מה.”
איתי מושך את ידו בחזרה, כאילו נכווה.
“בחייאת, יש פתק,” הוא מתלונן.
“פתק לא תמיד אומר כלום,” עונה נועה בפיהוק מפתיע, מופתעת בעצמה מהחשדנות שצצה בה. פעם לא הייתה חושדת, אבל החצר לימדה אותה שלא כדאי להסתבך סתם.
הם עומדים עוד רגע, ואז כל אחד מוצא סיבה להסתלק יעל פונה לפח, איתי רץ לכיוון הכניסה והולך, נועה מטפסת במדרגות ומביטה מדי פעם מהחלון השקית נשארת על הספסל, תוהה.
בערב, כשנעה יורדת לזרוק את הזבל, השקית נעלמה. נשאר רק הדבק מהפתק, ונועה מרגישה אכזבה מוזרה כמו שמשהו חשוב כמעט קרה, אבל לא קרה.
ברביעי הבא, השקית שוב מופיעה, הפעם לא על הספסל, אלא על אדן בין הקומה הראשונה לשנייה, במעבר שבו שמים צנצנות מיותרות או עלונים. אותו פתק “קחו”. נועה חוזרת מהמרפאה, עייפה, הפנייה דחופה בכיס, הראש מלא מהממתנה. היא עוצרת בתוך השקית עוגה, מחולקת לשמונה חתיכות עטופות במפית.
על המדרגות כבר עומדת דורית מהדירה השישית רואת חשבון עם תיק גדול.
“רואה?” היא לוחשת, “שוב זה שם”.
“כן”, נועה עונה.
“אולי זה איזו כת סודית”, אומרת דורית בצחוק שלא מגיע לעיניים.
נועה רוצה להרגיע אבל אין לה מילים. היא רק עומדת, מסתכלת על העוגה, פתאום מבינה שמישהו השקיע ערב בללוש, לזכור למלא, לחתוך בדיוק, לעטוף. זה אנושי מדי בשביל מלכודת.
דורית במהירות לוקחת חתיכה ושמה בתיק. “לילדים”, לוחשת ונעלמת.
נועה נשארת. היא יכולה גם לקחת, אבל יש לה את הרגל שלה לא לוקחים בלי לדעת למי להגיד תודה. היא מאמינה שתודה בלי שם נהיית סתמית.
שעה אחר כך, כשהיא יורדת שוב, נשארו שתי חתיכות. ליד האדן עומד אורי מהכניסה השנייה, שתמיד מתקן אינטרקומים ומתעצבן על הוועד.
“טוב, נועה”, אומר אורי, “שוב חגיגה אצלנו”.
“אולי מישהו פשוט אוהב לאפות”, היא עונה.
“אופה ושותק”, אורי מהנהן, “זה מוזר. אבל טעים, שמעו.”
הוא לוקח חתיכה, לא מסתיר, בוצע ברוגע, טועם כאילו שף.
“תפוחים וקינמון,” מכריז, “לא מהמאפיה”.
נועה מחייכת, ויש יותר הקלה מהשמחה.
ברביעי השלישי מופיעים עוגות גבינה קטנות בקופסת נעליים מרופדת בנייר אפייה. הפתק הפעם על דף קרוע ממחברת: “קחו, בבקשה”. ה”בבקשה” מרגש את נועה יותר מהמאפה.
בבוקר, בדרכה לקנות חלב, היא רואה את ניב מהדירה התשיעית, רזה בתלבושת בית ספר, תיק גב. הוא עומד, מתלבט.
“תיקח,” אומרת לו נועה.
“ואם… אסור?” הוא מתבלבל.
כתוב שמותר.
הוא לוקח עוגה קטנה, וכיס המעיל מתמלא מיד.
“תודה”, הוא זורק לא אליה, אלא לאוויר, ורץ.
נועה נשארת, לוקחת לעצמה לראשונה. האצבעות מרגישות את החום מבעד לנייר. בבית היא מכינה תה, שמה בצלחת המאפה רך, הגבינה מתוקה, צימוקים בפנים. היא חושבת לא על הטעם, אלא על זה שמישהו לא רואה, אבל חושב על השכנים.
בערב פוגשת את תמר מהדירה השמינית, חבילת תרופות ביד.
“לקחת?” שואלת תמר.
“לקחתי”, מודה נועה.
“גם אני”, תמר נאנחת, “מביך, אבל מה לעשות, את יודעת איך זה עם הקצבה…”
נועה מהנהנת יודעת בהחלט. ברגע הזה המעלית מרגישה פחות צפופה, פתאום יותר ביתית.
הרביעי הרביעי כבר הופך למצופה. בבוקר כשהיא יורדת לקנות לחם, נועה מביטה על אדן הצוהר מגש מכוסה מגבת, פתק: “קחו”. מתחת מגבת לחמניות קטנות עם פרג.
על יד המגש עומדת יעל היא שחשבה פעם שזה פיתיון. עכשיו היא מחזיקה לחמנייה וחיוך.
“נו, לא כת סודית”, אומרת יעל.
“כנראה שלא”, עונה נועה.
“דמיינתי שזו את”, יעל מביטה בה, “את … כזאת…”
“כזאת?”
“תמיד שמה לב לכול. חשבתי שאת אופה”.
נועה צוחקת בשקט. “אני יודעת רק תה”.
“אז מי כן?”
נועה מושכת כתפיים. ופתאום מבינה נעים לה לא לדעת. משהו בטוח בזה אפשר לקבל טוב בלי לגלוש להוקרת תודה כואבת.
ברביעי החמישי החלון ריק. נועה יוצאת, נועלת פעמיים, יורדת, מביטה למקום הקבוע. כלום. רק פלייר של משלוחי פיצה וכפפה נשכחת.
היא עומדת מקשיבה לבניין. מישהו מדבר בטלפון למעלה, דלת נטרקת למטה. בספסל ריק. היא מרגישה לחרדה לא על המאפה, אלא על אותו אדם שזה היה מנהגו. אם הפסיק, אולי קרה משהו.
אורי עומד בכניסה, מעשן מתחת לשלט “אסור לעשן”.
“לא היום”, הוא אומר.
“לא,” נועה עונה, “אתה יודע מי זה היה?”
“אף אחד לא יודע”, אורי מכבה סיגריה בשפת הפח. “אולי נמאס, אולי חולה”.
“אולי…” נועה לא מסיימת.
“אולי”, מסכים.
הם עומדים. נועה נזכרת בתמר עם התרופות, ניב והמאפה בכיס, דורית שדיברה על ילדים. בשביל מישהו, רביעי זה לא מותרות.
“אני עולה לתמר”, אומרת נועה, “לבדוק מה שלום”.
“נכון לעשות”, אורי מהנהן, “אני אצל מיכאל מחמש עשרה, רעש אתמול, פתאום שקט”.
נועה עולה שמונה קומות רגלית המעלית שוב תקועה. דופקת, תמר פותחת אחרי זמן, חיוורת, גלמודת שיער, תרמיל לבן.
“נועה סגל? מה קרה?”
“סתם… רציתי לדעת איך את”.
עיניה של תמר מושפלות. “לחץ דם. אתמול מד”א. הבן בעבודה. השכנה נסעה לאמא. לבד.”
נועה נכנסת, מורידה מגפיים, מניחה שקית. הריח תרופות ומעט חמצמץ שייק חמוציות. כוס ריקה בחלון.
“את חייבת לאכול”.
“לא בא לי, וגם לא הכנתי”.
נועה פותחת מקרר קצת ביצים, מעט חמאה, ריבה. היא מכינה חביתה, הכל שגרה ידועה, ותמר חוזרת לאט להיות פחות חסרת אונים.
“אני… זו אני אפיתי”, ממלמלת תמר פתאום.
“את?”, נועה מופתעת.
“כן”, תמר מחייכת בעצב. “זה עוזר לי להעסיק ידיים. חשבתי, אם אשאיר בלי הסבר, אף אחד לא יעזור לי. לא אוהבת עזרה. ככה.. מרגישה שעדיין יכולה בעצמי”.
לנעה גוש בגרון לא מרחמים, אלא מהבנה. היא גם לא סובלת לבקש עזרה.
“היום לא הצלחת”, נועה אומרת.
“לא יכולתי”, תמר מהנהנת, “לא יצאתי למכולת אפילו”.
נועה מניחה חביתה ולחם מולה. “תאכלי. על רביעי נסתדר”.
כשהיא יוצאת, הדמדומים בחוץ. אורי מחכה.
“נו?”
“תמר אפתה. חולה. לבד.”
אורי שורק. “הייתי בטוח, מישהו מהצעירים…”
נועה חוזרת לדירתה, שולפת את הפלאפון כמעט לא משתמשת, רק שיחות לבן ותשלומים. מוצאת את קבוצת הוואטסאפ של הבניין, תמיד קוראת פוסטים, כמעט לא מגיבה. עכשיו לוחצת על ‘כתוב’.
האצבעות רועדות, לא מפחד, אלא מהיציאה מהצל.
“שלום שכנים. רביעי של מאפים הייתה תמר מהדירה 8. עכשיו היא לא מרגישה טוב, צריכה עזרה. בלי לדבר יותר מדי. מחר אביא לה מצרכים. מי שמסוגל, תכתבו מה אפשר לקנות או להביא”.
היא בודקת. משפטים פשוטים, בלי רחמים, בלי פקודות. לוחצת “שלח”.
תשובות מגיעות מהר. יעל: “אוכל לקפוץ אחרי העבודה, גם תרופות אקנה”. דורית: “תעדכני סכום, אעביר בביט”. איתי: “אני פנוי מחר בבוקר, אביא חבילות”. מישהו יכין מרק, מישהו שואל אם צריך מד לחץ דם.
נועה רואה את ההודעות ונמסה מבפנים שמא הכול יסתכם ברעש, סקרנות, שיחה מיותרת.
למחרת היא יוצאת לקניות קונה קוטג’, חלב, לחם, בננות, תה. בקופה מוסיפה חבילת עוגיות שיהיה לתה. השקיות כבדות. ביציאה איתי תופס אותה.
“תני לי לעזור”, הוא כבר מושיט ידיים.
נועה מוסרת לו אחת. איתי מחזיק בעדינות, כאילו הבין שזה מעבר לקניות.
בכניסה לדירה של תמר, יעל גם מגיעה עם תרופות. יעל נבוכה.
“הבאתי… כמו שביקשת”.
“תודה,” אומרת נועה.
תמר פותחת, רוצה לומר “לא צריך”, אפשר לראות על פניה.
“אני מסתדרת…”
“כבר עשית מספיק”, נועה עונה ברוגע. “עכשיו תורך לקבל. בלי ויכוחים”.
תמר משחררת את היד ודמעותיה יורדות לאט לא בבכי, אלא בשחרור מהשבועות האחרונים.
שבוע אחר כך, ברביעי, נועה יוצאת למדרגות עם מגש מכוסה מגבת. אפתה בערב, בעמל רב, זוכרת איך אמא לימדה לצבוט קצוות. יצא לא ממש יפה, אבל אמיתי. על הפתק כתבה: “קחו”. הוסיפה: “אם בא לכם, תשאירו פתק מה תרצו לשבוע הבא”.
הניחה על האדן, חיכתה. הלב פועם. היא לא רוצה להרגיש חייבת, ולא רוצה להחזיר לעולם השכניות השקטה.
חצי שעה אחר כך למגש נשארו מעט מאפים. לידם פתק מקופל. נועה פותחת.
“תודה. אפשר בלי סוכר? לאמא סוכרת”, כתוב בכתב עקום.
היא שומרת אותו בכיס החלוק. באותו רגע ניב עולה. רואה אותה, עוצר.
“עכשיו את?” הוא שואל.
“לא רק אני”, אומרת נועה, “נעשה בתורנות”.
ניב מהנהן, לוקח מאפה, אומר לפני שהולך: “אני יכול לאסוף פתקים. אני רץ ממילא…”
“סגרנו”, נועה עונה.
בערב קופצת לתמר היא יושבת עם צעיף, נראית יותר חיונית.
“חשבתי שתפסיקו”, לוחשת תמר.
“פשוט עושים אחרת. שלא ייפול על אחת”.
תמר מחייכת ונותנת לה מחברת קטנה.
“כתבתי בה מתכונים. קחי, אולי תשתמשי”.
נועה לוקחת הנייר חם.
“בטח שאשתמש”.
כשהיא יוצאת לחדר המדרגות, מוצאת פתק חדש, צמוד במגנט מהאינטרקום הישן, כתוב בגדול “השבוע הבא אני מביאה עוגת תפוחים”.
נועה לא יודעת מי כתב. וזה הפעם נכון אלמוניות לא מסתירה, היא מרשה לאנשים להיות ולבקש. עכשיו, אם למישהו רע, הדלת כבר לא כל כך כבדה לדפיקה.
