יום רביעי בחצר
על הספסל מול הכניסה השלישית, שכב לו שקית ניילון – מהודקת היטב, ועליה דף לבן עם נייר דבק: “תקחו”. דינה שמשון עצרה עם שקיות מהסופר, כאילו מישהו קרא בשמה. השקית הייתה מסודרת מדי בשביל אשפה, זרה מדי לחצר הזו, שבה דברים זרים מתפוגגים מהר.
היא עלתה מדרגה אחת, להתבונן מקרוב מבלי לגעת. ניתן היה לראות דרך הניילון: עיגולי מאפים, עדיין חמימים השקית מכוסה באדים. דלת הכניסה נטרקה, וטלי מויאל מהדירה החמישית יצאה, אוזניות על האוזניים, ועצרה גם היא.
“מה זה, פיתיון?”, שאלה טלי, מסירה אוזנייה.
“מאיפה לי לדעת?” דינה משכה כתפיים. “אולי מישהו התבלבל.”
טלי נאנחה, והביטה סביב אל החלונות. בקומת הקרקע היו וילונות סגורים; למעלה חלון פתוח למחצה. החצר שרתה בשגרת הדריכות שלה כולם שומעים, איש לא מגיב.
ניגש עופר, שליח שגר אצל סבתא שלו בקומה הרביעית. הוא תמיד מיהר, מדבר תוך כדי.
“אחלה, מגניב”, אמר וכבר שלח ידו.
“אל תיגע”, חתכה טלי. “לך תדע מה זה.”
עופר משך יד כאילו נגע בדבר חם.
“יאללה, נו! יש פתק.”
“פתק גם יכול להיות…” האירה דינה, מופתעת כמה בקלות יצא ממנה החשד. היא לא אהבה לחשוד, אבל החצר לימדה אותה: עדיף להיזהר.
עברו שם עוד רגע, כל אחד מצא סיבה ללכת משם. טלי הלכה לפח, עופר רץ אל הפרגולה, דינה עלתה הביתה, אבל שוב ושוב הביטה דרך חלון המדרגות. השקית נותרה שם, כמו שאלה שצפה באוויר.
בערב, כשירדה לזרוק אשפה, השקית כבר לא הייתה. על הספסל רק סימן של נייר דבק מהפתק. דינה חשה בתוכה אכזבה מוזרה, כאילו משהו משמעותי פוספס.
בשבוע הבא, שוב יום רביעי השקית שוב הופיעה, הפעם לא על הספסל, אלא על אדן חלון בין הקומה הראשונה לשנייה, איפה שמניחים בקבוקים ריקים ומודעות ישנות. הדף היה אותו דף: “תקחו”. דינה חזרה בפיזור נפש מהמרפאה, סוחבת תשישות והפניה בכיס מהתורים, ונעצרה. בתוך השקית עוגה פרוסה לשמונה, כל פרוסה עטופה בממחטה.
על המדרגות עמדה כבר שכניה, ליאת, רואת חשבון שתמיד סוחבת תיק שחור.
“ראית?”, לחשה ליאת ביראת כבוד. “שוב.”
“כן”, ענתה דינה.
“אולי זה מכיתת קבלה או משהו…” גיחכה ליאת, אבל עיניה היו רציניות.
דינה רצתה לומר משהו מרגיע, אבל לא מצאה מילים. היא התרכזה בעוגה: מישהו בילה ערב בלישה, במילוי, בחיתוך, בעטיפה. אין בזה טרף זה כל כך אנושי.
ליאת לקחה חתיכה במהירות, סנדוויץ’ לתיק. “לילדים”, גמגמה וטסה לדרכה.
דינה נשארה לבד. היא יכלה גם לקחת, אבל נטייתה הישנה עלתה: אל תקחי, אם אין למי להודות. להרגיש תודה בלי כתובת – זה כמו קול בלי הד.
כשהביאה פח, נשארו רק שתי חתיכות. על אדן עומד דוד אברהם מהכניסה הסמוכה, שתמיד מתקן לכולם את האינטרקום.
“נו, דינה”, חייך, “שוב צדקה שכונתית.
“אולי פשוט מישהו אוהב לאפות”, ענתה.
“אופה ושותק?” הטה ראשו. “מוזר. אבל טעים, אומרים.”
לקח חתיכה, לא הסתיר, נגס בקפידה.
“תפוח עם קינמון. בטח לא קנייה.”
דינה חייכה; היה בחיוכה יותר הקלה משמחה.
בשבוע השלישי פחזניות גבינה. עמדו קפדניות בקופסת נעליים מרופדת בנייר אפייה. הפתק כבר על שארית מחברת: “תקחו בבקשה”. ה”בבקשה” ריגש את דינה אף יותר מהעוגה.
בבוקר, כשירדה לחלב, ראתה את איליי, הילד מרחוב תשע, רזה במדי בית ספר ותרמיל, מתלבט ליד הקופסה.
“תקח”, אמרה דינה.
“ואם… אסור?”, גמגם.
“כתוב.”
הסס, ואז שלח יד לקח פחזניה היישר לכיס. “תודה”, מלמל אל האוויר וברח.
דינה נשארה. לקחה חתיכה לעצמה זו הפעם הראשונה: חום האפייה דרך הנייר. בבית שמה קומקום, צלחת, נגסה בפחזניה, טעמה מתיקות גבינה וענב. חשבה לא על הטעם, אלא על תחושת הבלתי נראה המדויק: מישהו זוכר.
בערב פגשה במעלית את דבורה מהקומה השמינית, שקית תרופות בידיה.
“לקחת?”, רמזה למטה.
“כן”, ענתה דינה בכנות.
“גם אני”, נאנחה דבורה. “מתביישת, מה לעשות. הפנסיה… את יודעת.”
דינה הנהנה. רק ההודאה הזאת הצפיפה לה את המעלית אבל בצורה חמה, לא לוחצת.
רביעי הרביעי כבר לחכות לזה. דינה מצאה עצמה בודקת אם יש, וראו זה פלא: תבנית מכוסה מגבת, ועליה: “תקחו”. תחת המגבת לחמניות עם פרג.
טלי, שכבר פעם חשדה במלכודת, עומדת עם לחמניה ושותקת.
“נו? לא כת?״
“ככה נראה״.
“חשבתי שזו את”, חקראה טלי בחייאת. “את הרי…”
“אני?”
“את תמיד מבחינה בהכול… חשבתי שאת אופה.”
דינה חייכה.
“אני רק שותה תה.”
“ומי זה אז?”
דינה משכה בכתפיה. פתאום אהבה לא לדעת. נעים לקבל טוב בלי חוב.
רביעי הבא: אין דבר. דינה סוגרת דלת ביציאה, מדרגה למטה, מביטה על המקום הקבוע. ריק. רק פרסומת משלוח פיצה וכפפה אחת טמונה.
עמדה, האזינה לרחשים. מישהו רב בטלפון, דלתות נטרקו. בחוץ, הספסל מיותם. ליבה נכמר לא על העוגות, על האדם שמביא אותן. הפסיק משמע קרה משהו.
דוד אברהם מעשן, על אף התמרור.
“אין היום”, קובע.
“לא. אתה יודע מי זה?”
“מי יודע. אולי נמאס. אולי חולה.”
“או ש…” לא השלימה.
“או ש.” שתקו.
דינה נזכרה בדבורה עם תרופות, באיליי שמחביא עוגה, בליאת שאמרה “לילדים”. בשביל מישהו, יום רביעי היה יותר מנחמד.
“אלך אל דבורה”, אמרה. “אשאל לשלומה.”
“אני אצל אלי מט”ו. אתמול עשה רעש, עכשיו שקט.”
טיפסה שמונה קומות המעלית שוב תקועה. דפקה. דבורה פתחה באיחור חליפה, עייפות, שיער פרוע.
“דינה? קרה משהו?”
“סתם… איך את?”
דבורה הורידה עיניים. “לחץ דם. הזמנתי מד״א אתמול. יום לבד. הבן במשמרת. השכנה לא בעיר.”
דינה נכנסה, הורידה מגפיים, הניחה תיק. ריח תרופות וחמיצות קופסת קפיר. כוס ריקה על אדן.
“את צריכה לאכול.”
“לא יורד. לא בישלתי.”
פתחה מקרר קצת ביצים, גבינה, ריבה. שברה ביצים למחבת, הדליקה גז. עשתה הכול רגיל, כמו לעצמה; דבורה התיישבה, התרככה.
“אני… הבאת את העוגות.” אמרה לבסוף בשקט.
“היית זו את?” דינה הופתעה.
“כן”. חיוך מתנצל. “קל לי כשאני עוסקת. ולא רציתי שאישהו ישאל. לא אוהבת שנעזור לי. ככה, לפחות אני עושה משהו.”
גרונה של דינה התכווץ לא מרחמים אלא מהזדהות. גם היא לא אהבה לבקש.
“היום פשוט לא יכולת…”
“כן. הראש הסתחרר. לא יצאתי אפילו לסופר.”
הציבה מולה צלחת חביתה, פרוסת לחם.
“תאכלי. והעוגות של רביעי… נמצא פתרון.”
יצאה מהדירה כמעט בחשיכה. על המדרגות דוד אברהם.
“נו?”
“דבורה אפתה. היא חולה. לבד.”
הוא שרק.
“חשבתי שזה מהצעירים.”
בביתה, הוציאה טלפון שהיא בקושי משתמשת רק שיחות עם הבן ותשלומי ועד. פתחה את קבוצת הווטסאפ של הבניין, שעד כה רק קראה בה. ידיה רעדו לא מפחד מהיציאה מהצל.
“שלום שכנים העוגות של רביעי היו מדבורה משמינית. עכשיו היא לא מרגישה טוב. צריכה עזרה. אני אקנה לה מחר. מי שיכול תגידו מה אפשר להביא.”
קראה שוב. פשוט, בלי רחמים או פקודות. לחצה “שלח”.
תשובות באו מהר. טלי: “אני אוכל להביא תרופות אחרי העבודה”. ליאת: “אעביר ל’ביט’ רק תגידי סכום”. עופר: “אני פנוי בבוקר, אשמח להביא לה”. מישהי כתבה על מרק. אחר שאל על מד לחץ דם.
דינה הביטה במסך משהו נמס בה. אבל גם חשש, שלא יהפוך לרעש, סתם סקרנות.
למחרת יצאה למכולת רשימה ביד. קנתה קופסת חלב, לחם, גרגרי חמין, תה. בקופה התלבטה, לקחה גם עוגיות, שיהיה לקפה. השקיות היו כבדות. עופר הגיע מאחור.
“אעזור”, חייך כבר מושיט ידיו.
הביטה בו רגיש, זהיר. זה לא רק התוצרים.
בכניסת הדירה פגשו את טלי, שקית תרופות בידה. טלי הסמיקה.
“הבאתי. כמו שביקשת.”
“תודה”, מלמלה דינה.
דבורה פתחה דלת, ראתה אותם, רצתה לסרב יד מורמת.
“לא צריך, אני…”
“כבר עזרת עכשיו תורי. בלי ויכוחים.”
דבורה הורידה יד ובכתה חרישית, רכה, כאילו שחררה כל שבוע מתוח.
שבוע אחר-כך, ברביעי, דינה ירדה עם תבנית מכוסה מגבת. אפתה לבד, נזכרת איך אמא סגרה קצוות. לא עוגות יפות כנות. כתבה פתק: “תקחו.” התעכבה רגע, הוסיפה: “אם תרצו, תכתבו מה בא לכם לקפה בשבוע הבא.”
הניחה על אדן ונסוגה. ליבה הלם כמו לפני בחינה. לא רצתה שחובה תכביד רק שלא יישארו שוב שותקים.
לאחר חצי שעה ירדה שוב, כביכול במקרה. נשארו רק כמה עוגות. ובצד פתק מקופל. פתחה.
“תודה. אפשר בלי סוכר? אמא חולה סוכרת.” כתב עקום.
קיפלה בעדינות, שמה בכיס החלוק. איליי חלף במדרגות, ראה אותה, נעצר.
“את עכשיו?”
“לא רק אני. נתחלף.”
הנהן, לקח עוגה, לפני שירד למטה אמר:
“אני יכול לאסוף פתקים. ממילא אני רץ פה.”
“סגרנו”, חייכה דינה.
בערב קפצה לדבורה זו כבר על כיסא, כפיה, נראית חיונית.
“פחדתי שתפסיקו”, אמרה דבורה כשהוגשה לה שקית תפוחים.
“למדנו פשוט להתחלק”, ענתה דינה. “שלא יהיה רק על אחת.”
דבורה חייכה, שלפה מחברת קטנה.
“כתבתי מתכונים. קחי, תעשי בהם מה שתרצי.
דינה לקחה. הדפים חמים מהיד.
“בטוח אשתמש.”
כשיצאה מהמדרגות, כבר הופיע פתק חדש, צמוד במגנט ישן:
“ברביעי הבא אביא עוגת תפוחים”.
מי כתב? דינה לא ידעה וזה היה שוב נכון. הפעם האלמוניות איפשרה לאנשים להישאר מי שהם בלי הסברים, בלי חובות. והכי חשוב אם קורה למישהו רע, הדלת כבר פחות כבדה לפתיחה.
