יום רביעי בחצר
על הספסל ליד הכניסה השלישית בבניין שלנו, היה מונח שקית ניילון קשורה היטב, ועליה דף לבן מודבק בנייר דבק: “קחו”. נעמה בן צור עמדה עם שקית מהסופר, כאילו מישהו קרא לה. השקית נראתה יותר מדי מסודרת בשביל אשפה, ויותר מדי זרה בשביל החצר, שבה זרים לא מחזיקים מעמד.
היא עלתה מדרגה אחת כדי להתבונן מבלי לגעת. בתוך השקית נראו עיגולים חלות קטנות, עדיין חמימות השקית הייתה רטובה מאדים. דלת הכניסה נטרקה, ויצאה הדס מדירה 5, צעירה, באוזניות, וגם היא נעצרה.
“מה זה, מלכודת?” שאלה הדס, מושכת אוזניה אחת.
“מאיפה לי לדעת,” נעמה משכה בכתפיה. “אולי מישהו התבלבל.”
הדס גיחכה, הסתכלה על החלונות. בקומה הראשונה וילון היה משוך, ובשנייה מישהו פתח תריס. החצר שרתה באותו חשד תמידי: כולם שומעים, איש לא מתערב.
פתאום בא יותם-השליח, ששכר חדר אצל סבתא של דירת 4. תמיד ממהר, מדבר תוך כדי הליכה.
“איזה מזל,” אמר, וכבר הושיט יד.
“אל תיגע,” אמרה הדס בחדות, “מי יודע מה זה.”
יותם משך את ידו כאילו נכווה.
“שערו בנפשכם, יש פתק.”
“פתק גם יכול להיות,” רטנה נעמה. הופתעה איך השתרבב לה הקול החשדני. היא לא אהבה לחשוד באנשים, אבל הבניין לימד: לפעמים עדיף להתרחק.
עמדו שם עוד דקה, כל אחד מצא סיבה ללכת. הדס הלכה לאשפה, כאילו דחוף לה. יותם רץ לשער. נעמה עלתה לביתה, אבל מהחלון במדרגות לא הפסיקה להציץ השקית נשארה על הספסל, כסימן שאלה.
בערב, כשהוציאה את האשפה, לא ראתה את השקית. רק סימן של דבק ונייר נשאר על הספסל, ונעמה הרגישה בתוכה אכזבה מוזרה כאילו משהו חשוב לא קרה.
בשבוע הבא, יום רביעי, שוב הופיעה שקית, לא על הספסל, אלא על אדן החלון בין הקומות, שם הניחו לפעמים צנצנות מיותרות או פרסומות. הפתק היה כתמיד: “קחו”. נעמה חזרה מהמרפאה, עייפה מהממתינים ומהבדיקות; בכיסה הפנייה, ובמוחה כבד מיום ארוך. נעצרה בתוך השקית היה עוגה, מחולקת בדיוק לשמונה פרוסות, כל אחת עטופה מפית.
במדרגות כבר עמדה אילנה מהדירה השישית, רואת חשבון עם תיק על הכתף.
“ראית? שוב שמו,” דיברה אילנה בשקט, כאילו בבית כנסת.
“אני רואה,” ענתה נעמה.
“אולי אלו מאיזו כת…” חייכה אילנה, אבל העיניים שלה נשארו רציניות.
נעמה ניסתה להרגיע, לא מצאה מה לומר. עמדה והתבוננה על העוגה, פתאום היה לה ברור: מישהו הקדיש ערב, לשים לב לבצק, למילוי, לחתוך בדיוק, לעטוף. זה היה אנושי מדי להיות מלכודת.
אילנה לקחה במהירות פרוסה ושמה בתיק. “זה… לילדים,” מלמלה, וטיפסה למעלה.
נעמה נשארה. יכלה לקחת גם היא, אבל התחנכה לא לקחת בלי לדעת למי להודות. הרגישה שכשהתודה בלי כתובת נשמעת ריקה.
אחרי שעה, כשהוציאה שוב אשפה, נשארו שתי פרוסות. שם עמד צבי מהכניסה השנייה שהרגיל לתקן תיבות דואר ולהתלונן על הוועד.
“נו, נעמה,” קרץ, “שוב צדקה אצלנו.”
“אולי פשוט מישהי אוהבת לאפות,” ענתה.
“אופה ושותקת,” הניד צבי בראש. “מוזר זה. אבל טעים, אומרים.”
לקח פרוסה, בלי להסתיר, ביס על המדרגות לעס לאט כמו שף.
“תפוחים עם קינמון,” קבע. “לא קנוי.”
נעמה חייכה. בחיוך היה יותר רווחה מלשמחה.
יום רביעי השלישי הביא גביניות קטנות. עמדו בתוך קופסת נעליים מרופדת נייר אפייה. הפתק כבר לא היה דף לבן, אלא חצי דף חשבון: “קחו, בבקשה”. המילה “בבקשה” נגעה לנעמה יותר מהמאפים עצמם.
היא ירדה על הבוקר לחלב, וראתה שם את גדי מדירה 9, רזה, במדי בית-ספר ותיק. עמד מול הקופסה, מהסס.
“קח,” אמרה לו נעמה.
“ואם… ואם אסור?” גימגם.
״כתוב שם.״
הוא לקח גביניה אחת, במהירות, שם בכיס. “תודה,” מלמל לא לה, אלא לאוויר ורץ.
נעמה נשארה והפעם לקחה לעצמה גביניה. ידיה הרגישו את החום מבעד לנייר. בבית, שמה מים בקומקום, צלחת על השולחן. הגביניה רכה והמלית מתוקה, עם צימוקים. לא טעמה כפי שחשבה: היא הרגישה שמשהו מוזר מתחיל בבניין כמו רוח טובה שמישהו דואג.
בערב במעלית פגשה את רונית מדירה 8, עם שקית תרופות ביד.
“את לקחת?” שאלה רונית בחיוך ואנחה.
“לקחתי,” ענתה נעמה ביושר.
“גם אני,” נאנחה רונית. “מביך, מה לעשות. פנסיה… הרי את יודעת.”
נעמה הנהנה. היא ידעה. מהוידוי נהיתה המעלית קטנה יותר, אך דווקא מחממת לב.
יום רביעי הרביעי כבר היה כמעט צפוי. נעמה מצאה את עצמה יוצאת במיוחד להביט על האדן. שם חיכה מגש פיצה מכוסה מגבת, ופתק: “קחו”. מתחת לחמניות קטנות עם פרג.
הדס עמדה ליד המגש, פרוסת לחמנייה בידה, מחייכת.
“נו, לא כת?” שאלה הדס.
“נראה שלא,” ענתה נעמה.
“חשבתי זו את,” הדס הביטה בה. “את הרי… תמיד שמה לב להכל.”
“אני? רק תה יודעת להכין.”
“ומי זה, אז?”
נעמה רק משכה בכתפיה. פתאום הבינה שטוב לה לא לדעת. זה היה נוח: לקבל טוב בלי להרגיש חייבת.
ברביעי הבא האדן היה ריק. נעמה נעלה בתה פעמיים, ירדה לקומת קרקע, חיפשה כלום. רק פלייר לפרסום פיצה אחת וכפפה שאיש שכח.
עמדה והקשיבה. מלמעלה גערו בטלפון, למטה טרקה דלת. יצאה לחצר. הספסל היה ריק. בתוכה עלתה דאגה לא לחלות, אלא לאדם שהביא. אם הפסיק, סימן שקרה משהו.
ליד הכניסה עמד צבי, מעשן למרות שכתוב “לא לעשן”.
“אין היום,” אמר.
“אין,” ענתה נעמה. “אתה יודע מי זה?”
“ומי יודע? אולי נמאס, אולי חולה.”
“אולי…” ורצתה להוסיף אך השתתקה.
“אולי,” אמר צבי.
עמדו בלי מילים. נעמה נזכרה ברונית עם התרופות, בגדי עם הגביניה בכיס, באילנה שדאגה לילדים. למישהו זה לא היה רק פינוק.
“אני אעלה לרונית,” אמרה נעמה. “אבקש בשלומה.”
“טוב תעשי,” הנהן צבי. “אני אגיד שלום למשה מ-15. אתמול עשה בלאגן, היום שקט.”
נעמה עלתה שמונה קומות המעלית שוב נתקעה. דפקה בדלת רונית. לקח זמן עד שנפתחה.
“נעמה?” רונית נראתה חיוורת, בגלימה, שיער פרוע. “קרה משהו?”
“אני… סתם, לראות איך את.”
רונית השפילה עיניים. “לחץ דם. אתמול הזעקתי מד”א. הבן במשמרת, השכנה אצל אמא שלה. לבד לי.”
נעמה נכנסה, הורידה מגפיים, הניחה שקית על שרפרף. ריח של תרופות וחמיצות כוס קפיר על השולחן. כוס ריקה על החלון.
“את צריכה לאכול,” אמרה נעמה.
“לא מתחשק,” פטרה רונית. “ולא בישלתי.”
נעמה פתחה מקרר מעט ביצים, חמאה, קופסת ריבה. הוציאה ביצים, חיממה מחבת, הפעילה גז. עשתה את כל הפעולות בטבעיות. רונית כבר לא נראתה כל כך חסרת אונים.
“המאפים…” חרקה רונית. “אני אפיתי.”
נעמה הסתובבה, “את?”
“כן,” חייכה רונית באי נעימות. “יותר קל לי כשאני עושה בידיים. חשבתי, אם אשאיר אף אחד לא ישאל. לא אוהבת כשעוזרים. ככה… אני מרגישה שאני שווה.”
נעמה הרגישה מחנק בגרון. לא מרחמים, אלא מהבנה. גם היא התקשתה לבקש.
“והיום לא יכלת,” אמרה.
“לא הצלחתי,” הודתה רונית. “הראש הסתובב. לא ירדתי אפילו לקנות לחם.”
נעמה הניחה לפניה צלחת עם חביתה ולחם.
“תאכלי,” אמרה לה. “ולגבי רביעי… נחשוב.”
כשהיא יצאה היה כבר ערב. במדרגות עמד צבי.
“נו?” שאל.
“רונית אפתה,” אמרה נעמה, “מצבה לא טוב. לבד לה.”
צבי שרק. “אה, חשבתי מישהי צעירה.”
נעמה ירדה, שלפה פלאפון ישן שמשמש רק לשיחות עם הבן ולתשלום הארנונה. נכנסה בצ’אט של הבניין תמיד קראה, כמעט לא כתבה. כעת לראשונה כתבה:
“שכנים, המאפים ברביעי – רונית מ-8 אחראית להם. עכשיו קשה לה, נדרשת עזרה. בלי שאלות. אני מביאה לה מחר מצרכים. מי יכול שיכתוב מה מביא.”
קראה שוב פשוט, לא מרחם, לא מצווה. לחצה על “שלח”.
תשובות זרמו מהר. הדס: “אבוא אחרי עבודה, אקנה תרופות.” אילנה: “אעביר כסף, רק תגידי כמה.” יותם: “אני פנוי בבוקר, אשא את השקיות.” מישהי הציעה לבשל מרק. מישהו שאל אם צריך מד לחץ דם.
נעמה התבוננה במסך, לבה נמס, אבל גם דאגה: שלא יהפוך לרעש ומציצנות מיותרת.
למחרת הלכה לסופר עם רשימה. קנתה כוסמת, חלב, לחם, בננות, תה. בקופה הוסיפה עוגיות שיהיה משהו מתוק. השקיות היו כבדות. ביציאה פגש אותה יותם.
“תני, אני עוזר,” כבר אחז בשקית.
העבירה לו אחת. נשא בזהירות, כאילו מבין שזה לא רק קניות.
בדלת בית רונית פגשו את הדס, עם שקית תרופות. הדס הסמיקה שראתה את נעמה.
“הבאתי, כפי שביקשת,” מלמלה.
“תודה,” אמרה נעמה.
רונית פתחה את הדלת, ראתה אותם. בתנועה רצתה לסלק הרים יד.
“לא צריך,” ניסתה.
“את כבר עשית,” אמרה נעמה בשקט. “עכשיו תורנו. בלי דיבורים.”
רונית הורידה יד ופרצה בבכי, ברכות, כאילו השחרור בא.
שבוע לאחר מכן, ברביעי, יצאה נעמה עם מגש כיסונים מתוקים, למודת נסיון מצד אמה המנוחה. לא מושלמים, אבל אמיתיים. על הפתק כתבה: “קחו”. ואז הוסיפה: “אם רוצים, השאירו פתק מה תרצו לשבוע הבא לתה?”
הניחה על האדן, צעד אחורה. ליבה הלם. לא רצתה ליצור חובה, אבל גם לא לחזור לשתיקה.
אחרי חצי שעה ירדה, כאילו במקרה. במגש נשארו כמה כיסונים, ולידם דף מקופל. פתחה.
“תודה. אפשר בלי סוכר? לאמא סוכרת,” היה כתוב בעט ילדותי.
קיפלה והכניסה לכיס החלוק. גדי כבר עלה במדרגות. ראה אותה, נעצר.
“עכשיו זו את?” שאל.
“לא רק אני,” ענתה. “נעשה בתור.”
הנהן, לקח כיסון, ובטרם הלך הוסיף: “אני יכול לאסוף פתקים. אני גם ככה רץ תמיד למטה.”
“סיכמנו,” אמרה.
בערב ביקרה אצל רונית. ישבה כבר ליד החלון, נראתה חיונית.
“חשבתי שתפסיקו,” אמרה רונית, כשראתה את השקית תפוחים על השולחן.
“פשוט נעשה אחרת,” ענתה נעמה. “שלא ייפול על אחד.”
רונית חייכה, הושיטה לה פנקס קטן.
“רשמתי מתכונים,” אמרה. “תיקחי. אולי תזדקקי.”
נעמה לקחה. הדפים התחממו לה ביד.
“אין ספק שאצטרך,” ענתה.
ביציאה שמעה על האדן פתק חדש, מהודק במגנט ישן של אינטרקום. “אני אביא שבוע הבא עוגת תפוחים”, נכתב בכתב גדול.
נעמה לא ידעה מי רשם. וזה עכשיו כבר הרגיש נכון. לאנונימיות בבניין היה מקום חם: לתת מקום ללא שאלות. אבל כשלמישהו קשה באמת, הדלת כבר לא נראית כבדה מדי לדפוק בה.
