היי, שמעת מה קרה עם יעקב אחרי שהוא הגיע לשבעים? הוא גידל שלושה ילדים, והאישה שלו, מריה, מתה לפני שלושים שנה. אחרי זה הוא לא נישא שוב לא מצא, לא הצליח, פשוט לא היה מזלו. אפשר לכתוב סיבות אינסוף, אבל באמת, זה לא מה שחשוב עכשיו.
הבנים, אבי ודן, היו תורמים וקרבות. הוא העביר אותם מבית ספר לבית ספר עד שמצא מורה מצוין בפיזיקה, ובסופו של דבר התגלה שלילדים כשרון אמיתי. פתאום כל הוויכוחים והקונפליקטים נעלמו.
הבת, נועה, הייתה יותר בעייתית. היא לא יכלה להתחבר לחברות בכיתה, והפסיכולוג הציע שיוביל אותה לפסיכיאטר. ואז הגיע למורה החדש לספרות, שהקימו במתכונת של “סדנת כתיבה”. נועה נפתחה והחלה לכתוב בלי הפסקה בוקר עד ערב. סיפורים שלה הפכו לכתבות בעיתון הבית ספר, ולאחר מכן הוצגו במועדוני הספרות השונים.
בקיצור: שני הבנים קיבלו מלגות באוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למתמטיקה-פיזיקה, והבת הלכה ללימודי ספרות באוניברסיטת בראילן. יעקב נשאר לבדו. אז פתאום הוא הרגיש את השקט סביבו, כמו זאבה שמזמזמת. הוא החל לדוג באיזור הכינרת, לשתול בגינה ולגדל תרנגולות. הבית והשטח הגדול ליד הים היו מושלמים, והוא התחיל להרוויח כמה שקלים טובים. פתאום הבין שמהנדס במפעל מרוויח פחות ממנו!
זה האזין לו שניתן לעזור לילדים לקנות להם מכוניות משומשות, לקזז הוצאות ולהזמין בגדים נאים. אבל הזמן שלו נצמד לשדה ולעסק. הוא אהב את זה, והעשור הבא עבר מהר, עד שהגיע יום הולדתו השבעים. הוא תכנן לחגוג לבד.
הבנים כבר הקימו משפחות, אבל עובדים על פרויקט סודי למשרד הביטחון, ולכן לא יכלו לבוא לחג. נועה, שחולקת בין כנסים של סופרים ועיתונאים, גם לא יכלה להשתחרר. הוא חשב שלא צריך להציק להם עם הזמנה.
אולי בעצמי, חשב יעקב. לא צריך חגיגה גדולה. רק אני, קצת ויסקי, ולחשוב על מריה, ולספר לה איך הילדים גדלו.
והיום הגיע. הוא קם מוקדם כדי לבדוק את התרנגולות, כמו תמיד, ויצא אל האור. כשהוא יצא מהבית, על המרפסת המוארת בכוכבים, הוא נתקע במשהו משונה באמצע האדמה חפץ ארוך עטוף בבד.
מה זה עכשיו?, הוא קרא בתמיהה. פתאום נדלקו כמה פנסים חזקים!
הפנסים חשפו את החפץ, והאנשים שהופיעו מפינת הבית היו זה בניו עם נשותיהם ונכדיהם, ועוד כמה קרובי משפחה. שם נועה, שלידה גבר גבוה במשקפיים עם עדשות עבות. כולם חזיקו בלונים, ציוותו במקטרות וקראו על חוצות.
יום הולדת שמח, אבא!
הוא כמעט שכח מהחפץ, אבל החבורה לא השאירה לו מנוס הן חטפו אותו למרפסת, שם האישה של הבנים התחילה לסדר שולחן.
חכו, אבא, תן לי לקשור לך עיניים?, הציעה נועה.
אוקיי, למה לא, הוא הסכים.
היא חיברה לו חיבוק של בד סביב הראש והקיפה אותו, והפכה אותו סביב. הוא שאל: מה אתם מתכננים?
מתנה בשבילך, אמר אחד מהבנים.
מקווה שלא יקרה לי כסף?, הוא מתחרט. לא צריך לי משהו.
אל תדאג, זה רק חפץ קטן, איזו סתם סימן תודה, אמר אחר.
הם לקחו אותו אל החפץ, ונועה הורידה את הבד מהעיניים שלו. פתאום נשמע מוזיקה רועמת, תוף מתקתק
הוא עומד לפני החפץ, והילדים מושיטים שלוש ידיים ומורידים את הבד. תחת האור הבהיר של הפנסים נחשף מרצדס 300 SL קלאסית! הוא כמעט נפל על המקום, כמעט הלך לאיבוד מרוב הפתעה, אבל המשפחה העבירה אותו לכיסא.
הוא רק הלם, חוזר על מילים: אלוהים, אלוהים, אלוהים!
תירגע, אבא, שירקה נועה במים, אתה תמיד רצית את האוטו הזה.
זה בטח יקר מאוד, הוא התנגן.
זה לא יקר יותר מהחיים, אמר אחד הבנים. זה מתנה של אהבה.
הוא ניסה לשבול לתוך המושב, אבל במקום מושב היה קופסה קרטון.
מה זה?, הוא שאל.
תפתח, חייכה נועה.
הוא פתח את הקופסה, ובתוך מתחת למטה נראו שני עיניים. הוא הוציא גור קטן וכּותש, חיבק אותו:
זה גור תאי אמיתי! בדיוק כמו שהיה לנו עם מריה. זוכרים? בומקה. אתם זוכרים איך אהבתם אותו כשהייתם קטנים?
זוכרים, אבא, השיבו הילדים.
הוא לא נסע במרצדס. במקום זאת, הוא עלה למעלה לחדרו השני, שם הראה לתמונת מריה חיית מחמד חתול תאי קטן. דמעות גלשו על לחיו:
מריה, את רואה? אני הצלחת. הם לא שכחו… את רואה?
הילדים לא נותרו לו לבד לאורך היום. השולחן למטה כבר היה ערוך, והחלה הברכה. נועה לחשה באוזנו: אני בהריון בחודש רביעי, ואני והחבר שלי באנו לשהות כאן. היא תגור כאן, והחבר שלה (הוא, החתן) ייסע לניו יורק לבקר את הוריו, והחתונה תתקיים בכנסייה בעיר שלנו בעוד שבועיים.
זה בסדר, אבא?, שאלה.
זה חלום קסום, הוא חייך ונישק לה במצח.
היום עבר בחיבוקים, אוכל, משקאות וזיכרונות. כולם התרגשו. בערב הוא הלך לקבר של מריה, שבו הוא נשאר לשעה ארוכה, מדבר איתה.
החיים קיבלו משמעות חדשה, ובעיקר, האוטו הקלאסי. הוא חשב לקנות בגדים חדשים, לנסוע לעיר הגדולה תל אביב. על המיטה שכב גור תאי קטן.
טומי, הוא קרא. טומי.
טומי רחרח ונפח, מתמתח למען גובהו הקטן. יעקב שכב, מלטף את החיות הרכות, ונרדם.
בבוקר, צריך היה לקום מוקדם להאכיל תרנגולות, לטפל בגינה, ולצאת לדייג. בחדר למטה נרדפה נועה עם החבר שלה. בבוקר היום, הילדים עם משפחותיהם נסעו, והשתרשה השקט. טומי רדף אחרי ידיו, נפל למאכל של התרנגולת והסתבך ברשתות של הסירה. הוא ניסה לאכול אוכל לדגים. יעקב צחק והתחיל לשוחח עם החיית המחמד הקטנה:
כמו שהצעיר שבחיים חוזר אלינו, הוא אמר, ומלטף את גבו.
טומי מיאו, ונתן חטא קטן על היד שלו.
הו, שודף!, צחק יעקב.
זהו סיפור שלא אומר הרבה, אלא מזכיר לנו שמי שטרם הגיע למקומו, צריך לנסוע הביתה. אל תחכו למחר. תבואו עכשיו!
