הוא הגיע לשבעים, שלושה ילדים גדלים על כתפיו, והאישה אהבה אותו לפני שלושים שנה ונפטרה. הוא לא נישא שוב המזל נטש אותו, וההזדמנויות נצמדו סביבו כמו ענני חורף בתל אביב.
שני הבנים מתן ואלי נודעו בכינויים של “המתרוצצים”. כל בית ספר הפך לשדה קרב, עד שמצאו מורה פיזיקה בירושלים, ד”ר שלומו, שהבחין בכושר מדעי מבריק אצלם. פתאום, כל הוויכוחים והפגיעות נעלמו: הוא גרם לשקט לנוח על הלב.
בת הבת, טליה, הייתה שונה. היא לא הצליחה להתחבר לחברים, והפסיכולוג בבית הספר הציע לה פגישה עם פסיכיאטר. באותו רגע הגיע למוסד חינוך של חיפה מרצה חדש לספרות, שהקים חוג לכותבים מתחילים. טליה נפתחה אל המילים, בכתיבה מהר שבוקר עד ערב, והסיפורים שלה נשלחו ראשונה לעיתון הבית ספר, אחר כך למועדוני הספרות בעיר.
הבנים קיבלו מלגות ללימודים בפסק”ו, הפקולטה למתמטיקה ופיזיקה של האוניברסיטה העברית, וטליה נרשמה ללימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב. אחרי ההזמנות, הוא מצא את עצמו לבד במרפסת הבית, לבדו עם תחושת ריקנות שמזכירה קרקיעת ציפור ביער.
הוא החל לדוג בנחל הירקון, לעסוק בגינון ובגידול חזירים במרחב של כמה דונמים שבקרבת שלווה של כפר חורש. העסק נושא לו פרנסה טובה, אך הוא מגלה כמה מהמהנדסים במפעל הרכב בנס ציונה מרוויחים פחות ממנו. הוא מחליט לשמור על ילדיו לקנות להם מכוניות קטנות, להקצות קצבאות קטנות ולרכוש בגדים נאים.
הזמן נחתך, הוא משקיע את רובו בניהול החווה ובשיווק המוצרים, אך הוא מרגיש סיפוק. עשר שנים חולפות, והיום הולדתו השבעים מתקרב. הוא מתכנן לחגוג לבד, עם בקבוק ויסקי, כשהוא משקיף על החזירים ומדמיין את האישה האהובה, מרתה, שמדברת איתו דרך תמונות ישנות.
בבוקר של היום המיוחל, כשהוא מתעורר מוקדם כדי לבדוק את החזירים המורימים, הוא יוצא אל החצר המוארת בכוכבים, וקולו נמשך אל משטח ריק על האדמה. שם, עטוף בבד כבד, מונח חפץ ארוך וזרועותיו של האור.
מה זה? הוא מתלהב, ומיד נשתפת קרן אור של פנסים חזקים.
הפנסים חודרים אל השדה, מגלה קו של אנשים שמופיעים מהפינה של הבית. בנוֹתיו עם נשותיהם ונכדיהם, קבוצה של דורות שלמים. גם טליה מגיעה, חבוקה של גבר גבוה עם משקפיים בעבה. כולם מחזיקים בבלונים, מפציצים קולות בצינורות חץ או מרימים קולות של שמחה.
יום הולדת שמח, אבא! צועקים כולם בתיאום, מתקרבים אליו, מנסים לחבק אותו.
הוא שוכח כמעט מהקופסה המוזרה במרכז השדה, אולי גנבו לו השדים, אבל הילדים חוסמים את דרכו חזרה לביתה, כאילו הרמזים שברצונו לחזור אל המצב הקודם נשכחו.
טליה לוחשת לו:
תחזיק, אבא, ארצה לעטוף את העיניים שלך.
הוא מסכים, והיא מוצרת רצועה עבה סביב ראשו ומסובבת אותו סביב צירו, מובילה אותו למקום מסתורי.
מה תרצו להראות? שואל הוא, נבוך.
מתנה, משיב מתן.
מקווה שלא יקר מדי? הוא מתעצבן.
אל תדאג, זה רק סמל.
באותו רגע, טליה מסירה את הרצועה, והקולות של המוזיקה והקצב של תוף מתמלאים במרחב. הילדים מתקרבים שלושה-שלושה, מושטים את הבד, חשפים את החפץ.
בזוהר האור, נחשף רכב קלאסי “מזדה 210” משנות השבעים, באדום נוצץ. לבבותיהם מתפוצצים, הוא כמעט מתעלם מהרעידת הלב, נשאר עומד על הרגליים בעזרת משמרת של משפחתו.
יא אלוהים! הוא מתנדנד.
תירגע, אבא, מטפטפת טליה במים על פניו, תמיד רצית רכב כזה.
אבל הוא כל כך יקר! גועשת הקולו.
לא יקר יותר מהאהבה שלנו, משיב אלי.
הוא ניגש לפתוח את הדלת, רק למצוא קופסה קרטון בעומק המושב.
מה זה? שואל הוא.
תפתח, מזמינה טליה.
הוא פותח, ושני עיניים קטנות מביטות ממנו מתחת. הוא מחליק פנימה גור קטן, פרוותי, שזכוכיות של דובדבן.
תינוק תאו! בדיוק כמו שלמרתה היה, זיכרון של “בומקה”.
זוכרים, אבא? משיבים הילדים.
הוא מתפנה מהשולחן, מתהלך למעלה, לחדרו הקטן, מציג את החתול הקטן לתמונת האישה.
מרתה, ראת? הוא מביט בתמונה, דמעות חוצות את לחיו. הצלחנו. אף אחד לא שכח.
הילדים משאירים אותו לא לבד, השולחן מתמלא, ואלי מגיש יין, והקהל מריע. טליה לוחשת באוזנו שהיא בהריון בחודש הרביעי, ושהיא והחתן שלה הגיעו לבקר. היא מתכננת להישאר באותו מקום, מכיוון שהספר החדש שלה יכול להיכתב מכל מקום, והוא מתקרב אליה, משאלת על חיי האהבה של החתן במעורבות של ההורים שלו בניו אינגלנד, והחתונה תתקיים בכנסייה העירונית.
אתה מתנגד? שואלת הטליה.
זה נראה לי כמו חלום קסום, משיב הוא ומנשק אותה במצחיו.
היום מתמשך בטקסי קפה, משקאות, ושיחות על העבר. בערב, הוא הולך לקבורת מרתה, יושב שם לשעה של ארוחה של זיכרונות, ומרגיש שהחיים שלו מצאו משמעות חדשה.
הוא מתכנן לקנות בגדים חדשים ולנסוע למרכז העיר, אולי ליפו, כדי להרגיש את האוויר של העיר במכונית.
בפינת המיטה, החתול הקטן נרדם.
טומק, הוא לוחש.
טומק מנמנם, מתארך על המיטה. הוא מלטף את הגוף החם של החתול, נרדם.
בבוקר הבא, עליו לקום מוקדם, להאכיל חזירים, לטפח גן, לדוג משימותיו ממשיכות.
החדר התחתון נמצא מואר כשנכדו של טליה וחתנו נחים. בבוקר, הבנים יעזבו עם משפחותיהם, והדממה תורד. טומק נגרר אחר בעלו, נופל במזון החזירים, מתפזר ברשתות של סירה, מנסה ללעוס חטיף דגים.
הוא צוחק, משוחח עם החתול הקטן:
כאילו הצעירות חזרה, הוא מצהיר, מלטף את גבו.
טומק מגרגר, תופס ברגליו את ידו, משקיף במבט קטן.
חראן, הוא צועק בצחוק, והקול שלו מתמזג עם הלילה הרגוע.
הסיפור אינו רק על אירועים, אלא על תזכורת למי שעוד יש לו את האפשרות לחזור לבית ההורים: אל תחכו למחר, סעו היום!
