יום הולדת שמח, אבא!
הגעתי לשבעים, אחרי שהגידול של שלושה ילדים היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. האישה שלי הלכה לעולמה לפני שלושים שנה, ומאז לא חזרתי לשידוך שוב לא מצאתי, לא הצליחתי, ולא היה מזל. אפשר היה לכתוב כאן רשימת סיבות, אבל זה לא מוסיף לשום דבר.
הבנים שלי היו מתנשאים וקרביים. העברתי אותם מבית ספר לבית ספר, עד שפגשתי במורה מצוין לפיזיקה שראה בהם כשרון טבעי. פתאום הפסקו כל הקרבות, ההתנשאויות והבעיות.
הבת, ציפורה, הייתה בעייתית במגע עם בני גילה. הפסיכולוג הציע לקחת אותה לפסיכיאטר, אבל אז הגיע לבית הספר שלנו מרצה חדש לספרות, שהקים חוג לכותבי מתחילים. היא התחילה לכתוב מהבוקר ועד הלילה, והסיפורים שלה צצו בעיתון הבית ספרי ולאחר מכן במועדוני ספרות שונים.
בקיצור, הבנים קיבלו מלגות לפקולטה למתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה היוקרתית בתל אביב, והבת נרשמה לתחום הספרות. אני נותרתי לבד, ובפעם הראשונה הרגשתי את השקט סביבי אפילו הזאבו של הלילה נשמע כקריאת זאב.
החלטתי לשקוע בדייג, גינון ובגידול חזירים. המגרש שלנו, על גדת הירדן, היה מושלם בית גדול, שדה עצום, ונהר קטן למים. הרווחתי היטב, ואלף שקל לחודש היה יותר משכרו של מהנדס במפעל בעיר.
כך הצלחתי לקנות לילדים מכוניות זולות, להדליק את ההוצאות הקטנות ולרכוש בגדים נעימים. עם זאת, מצאתי את עצמי עסוק יותר מתמיד ניהול החווה, מכירות בשוק המקומי, והכל בתוספת של שביעות רצון. עשר שנים עברו, והגעתי לשבעים.
תכננתי לחגוג לבד. הבנים עבדו על פרויקט סודי במשרד הביטחון ולא יכלו לשוב בסופ”ש, והבת הייתה באירועי כתיבה בולגריה. לא רציתי להטריד אותם. חשבתי לעצמי: אולי אסתובב בחווה, אפגש עם בקבוק וויסקי, אזכיר את מרתי ואספר לה איך הילדים גדלו.
אבל הבוקר של היום הזה היה שונה. קמתי מוקדם לבדוק את החזירים, והיה לי לעבוד על האכלה מיוחדת. כשיצאתי מהבית אל המגרש המואר בכוכבים, נתקלתי במשהו מוזר במרכז המדשאה חפץ ארוך ומסתורין עטוף בבד קשיח.
מה זה? תהיתי, ואז הפילוטים נדלקו. אור חזק כיסה את האזור והופיעו אנשים מפינת הבית בני שלי, נשותיהם ונכדיהם, וכן ציפורה שהגיעה עם גברת גבוהה במשקפיים עבות. כולם החזיקו בלונים, ניפצו קולות משאבות אוויר והקפיצו ידיים, וקראו: יום הולדת שמח, אבא!
שכחתי לחלוטין מהחפץ במרכז, בגלל ההתרגשות. נשאלתי אם אני רוצה שהם יקשרו לי את עיניי, והסכמתי. ציפורה חיבתה לי בדף כבד סביב ראשי וסיבבה כמה סיבובים.
מתנה בשבילך, אמר אחד הבנים, ואמרתי בלחש: מקווה שזה לא יקר מדי.
אל דאגות, השיב אח אחר, זה רק סימן קטן תודה.
היא פתחה את הכיסוי, ומוזיקה רועמת נשמעה מהרמקולים. שלושה ילדים משכו את הבד, ובפנים נחשף מרכב ישן, מכוסה בבד נוסף.
מתחת לאור הפנסורים נצנץ מרצדס Gקלאס, רכב עליז של פעם, שמזכיר לי את החלום של מרתי. כמעט איבדתי נשימה מהפתעה. הילדים קירבו אותי, והקפיצו אותי על כיסא.
איי אלוהים, אלוהים, אלוהים חזרתי על המילה של רגש.
אבא, תירגע, ריסק לי ציפורה במים על הפנים, תמיד רצית רכב כזה.
זה בטח יקר מאוד, ניסחקתי.
זה לא עולה על כסף, אמר אחד הבנים.
הם הובילו אותי אל הרכב, ביקשו שאינשא למושב, והחליטו לצלם אותי. פתחתי את הדלת, ולפניי הייתה קופסה קרטונית.
מה זה? שאלתי.
תפתח, אמרה ציפורה.
פתחתי, ומצאתי שני עיניים קטנות מבטות משני צדי הקופסה. הוצאתי גור חתול משועש, כשרמת על חזה שלי.
חתלתן אמיתית! כמו של מרתי, זוכרים? בומקה. כשהייתם קטנים, אהבתם אותו מאוד.
זוכרים, אבא, חזרו הילדים.
לא שכבתי במרצדס. עליתי למעלה, לחדר השני שלי, והצגתי את החתלתן בתמונות של מרתי. דמעות נשטפו על לחיי: מרתי, את רואה? אני עשיתי זאת. הם לא שכחו.
הילדים לא נתנו לי להיות לבד. השולחן למטה היה ערוך, והחלה ברכה משותפת. ציפורה לחשה באוזני, היום אני בחודש הרביעי של ההיריון, ובמחוגתי חזרתי עם החתול שלי. היא הוסיפה, החתול שלי תומר יגור כאן, ובקרוב נחתום על נישואין בכנסייה בעיר שלנו.
הכול בסדר, אבא? שאלתי.
זה כמו חלום קסום, אמרתי ונשקתי אותה במצחייה.
היום עבר עם שיחות, אכילה, שתייה וזיכרונות. בערב הלכתי לבית הקברות של מרתי, שבו נשארתי לשעתיים, מדבר איתה כמו תמיד.
החיים קיבלו משמעות חדשה, במיוחד עם הרכב החדש והרצון לנסוע לעיר הגדולה. על המיטה, קיבלתי לישון עם חתול קטן בשם תומר.
תומר, אמרתי, תומר.
החתול מיהר ונרדם.
בבוקר, קמתי מוקדם להאכיל חזירים, לדאוג לגינה ולצאת לדייג בכנרת. בחדר למטה, ציפורה והחתול שלחמו על כסא.
הבנים והמשפחות נסעו הביתה, והחלש נותר. תומר הלך אחרי הרגליי, נפל לתוך מזון החזירים ונתקע ברשת של האוניה הקטנה. ניסה לאכול תערובת לדגים, ואני צחקתי ואמרתי: כמו שהנוער חוזר, מרתק.
תומר נימר וגרר את ידיי, ונזעקתי: אחיי!.
הסיפור הזה הוא תזכורת לכל מי שעדיין יכול להגיע להורים: אל תחכו למחר תבואו היום.
