אני זוכר כיצד באחד הימים, כשהסתובבתי בין המדפים במכולת השכונתית בירושלים, הופתעתי לראות את אחותי, נועה, צועדת בידו של גבר נכבד, על אצבעות שניהם טבעות נישואין מבהיקות.
נועה הייתה אחותי התאומה, נקראת גם עדינה. מאז לידתנו היינו בלתי נפרדות חלקנו סודות, שיחקנו באותם המשחקים, קיבלנו יחד עונשים מההורים, ותמיד ידענו להגן אחת על השנייה כשצריך היה. אפילו שמלות הילדות שלנו היו תמיד זהות וההרגל הזה לא נעלם גם בהתבגרותנו. גם כשיכולנו לבחור לבד, עדיין בחרנו ללבוש בגדים דומים, גאות במקום המיוחד שהיה לנו כתאומות.
גדלנו בדירה קטנה בשכונות הדרומיות של תל אביב, לא בצלילה כלכלית אבא עבד בעבודה ממשלתית פשוטה, ואמא גידלה אותנו במסירות. כשהגיעה עדינה לגיל לימודים באוניברסיטה, היא הלכה בעקבותיי, עודדה אותי, אך נכנסה למפח נפש כשלא התקבלה. הורינו השתדלו, שילמו לנו שכר לימוד מהמשכורת הדחוקה. כל שקל ספרנו, ועדינה הביטה בי בעיניה העצובות, מתביישת מהמועקה הפיננסית שהכבידה עליה. תמיד ניסתה, אבל איכשהו, אף פעם לא הצליחה להסתדר עם המינוס בבנק.
ובאותו ערב אחד, סביב ערימת סלטים וחלה לשבת, סבתא הדסה ששתתה קצת יותר מהרגיל, פלטה בשיטפון מילים את סוד שהיה קבור במשפחה: כשנולדו ההורים שני ילדות, הם כמעט ומסרו את הצעירה זו הייתה עדינה למשפחה אחרת מחשש שלא יצליחו לפרנס שתי תינוקות ביחד.
עדינה, ששמעה את הדברים, הרגישה נבגדת. שום הסבר או הרגעה לא הועילו. החלה בבלבול רגשי נוקב לחשוב שאוהבים אותה פחות ממני, והחליטה להכאיב בחזרה הוציאה את מסמכיה מהאוניברסיטה, עזבה, והטילה את כל האשמה עליי. היא שכנעה את עצמה, שאלמלא הייתי קיימת, היו דווקא היא הילדה היקרה, היחידה, תשומת הלב כולה רק בשבילה. מאז, הכול התהפך. ניתקנו את הקשר, וחיינו לראשונה בנפרד.
שנים אחר כך, פגשתי את רוני בעלי נישאנו והבאנו בן לעולם. הקשר בינינו, האחיות, נותר קר ומנותק, פרט למפגש בודד בבית ההורים בו עדינה הייתה חמוצה, עקצה אותי וביקרה את לבושי.
עוד מפגש בלתי צפוי התרחש בקניון עזריאלי. הבחנתי בעדינה, אופנתית כתמיד, לצד גבר בעל חזות מכובדת. תהיתי האם זה בעלה החדש. חיבקתי אותה בחיפזון, אך היא נסוגה, התבוננה בי בעיניים זרות והתרחקה לעין רבתי. ליבי נחמץ כשראיתי אותה נכנסת לרכב פאר ונעלמת.
מפגש נוסף התקיים בבית הורינו. עדינה הטיחה בי דברים קשים טענה שאני מוזנחת, שאיני מייצגת את המשפחה בכבוד. נכון היה: העדפתי שיער סורר, בגד יומיומי ותו לא, בלא איפור או טיפולים. לעומתה, הופיעה תמיד מטופחת, צבעה את השיער, איפור מושלם, עדשות מגע יוקרתיות וטיפולים מפנקים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי. לא יכולתי להבין איך היא, פעם כל כך קרובה לי, הפכה לאדם כה עוין. בשיחה ארוכה עם אמא פרקתי כל מה שהצטבר בי, את הכאב והתסכול. שאלתי מאין צמחה השנאה הזאת בינה לביני.
אמא התחננה: יעלי, תני לעדינה להיות מאושרת. אל תנסי להתקרב, אל תחפשי אותה, אל תפגעי לה בשקט. פשוט תשחררי.
מאז אותו יום, הביקור אצל ההורים דרש תיאום טלפוני מראש, רק כדי שלא אפגוש בעדינה פנים אל פנים. תראו מה עושה מילה אחת והופכת את המשפחה שכה עמלנו עליה, לעד שונה, והיחסים לעד השתנו.
