אני נשוי כבר הרבה שנים. את אשתי הכרתי עוד בלימודים באוניברסיטה. לא יצא לי להכיר אף אחת אחרת, בחרתי בה ונשארתי איתה. הייתי מהדור הישן שנאמן לאישה אחת ולא מחפש ריגושים אצל אחרות.
התחתנו בשנה השלישית ללימודים. היינו צעירים, תמימים. לא יודע אם האהבה שלנו הייתה חזקה באותן שנים, אבל כנראה שכן, כי הצלחנו לגור יחד כל כך הרבה זמן. החברים מהכיתה תמיד הציגו אותנו בתור הדוגמה, למרות שהיו עוד זוגות. למה דווקא אנחנו? כנראה כי תמיד היינו מאוחדים, גם כשהיה קשה, גם כשעברנו משברים.
בשנה הרביעית הפכנו להורים. לא ויתרנו על הלימודים; רוב המרצים הבינו אותנו, וגם אנחנו לא חיפשנו קיצורי דרך. בזכות עקשנות ותעצומות נפש סיימנו את האוניברסיטה, קיבלנו את התארים שלנו וחגגנו בבר עם החברים. אשתי תמיד עזרה, התחלקנו בכל מטלות הבית.
לא דמיינתי אישה אחרת. היא האידיאל שלי, הנפש התאומה שלי. ידענו להשלים זה את זו וכמעט לא רבנו. למשפחה כמו שלנו חייבים להיוולד ילדים מאושרים, אז אחרי שנתיים החלטנו להביא בת.
ולמה לא? הייתה לי בת זוג שמקדישה לי הכול, בן בריא ועצמאי… ובת תוסיף לנו שלמות.
לכאורה אני האיש הכי מאושר בארץ. אשתי אהבה אותי ותמכה בי. אפילו במשמרות לילה, הייתי מגיע הביתה ומשחק עם הילדים, והיא יכלה לדאוג לעצמה לכמה רגעים. לא היה סימן לאסון, אבל פתאום הרגשתי שהיא מתרחקת ממני.
התחילה להיתקע בעבודה, להסתגר. נהייתה קצרה בעצבים, מתוחה כל הזמן. פעם עניתי לה מה שלומך? והיא אמרה לי שהתפקיד שלי זה לבשל חמין, לנגב לנזלת ולרצות את אשתי בלילות.
בגישה כזו נעלמה לי כל תשוקה לחדר השינה, וגם לבשל כבר לא התחשק לי. קיוויתי שאשתי תבחין, תתעשת, אבל ההפך קרה זה רק הלך והחריף. עם הזמן היא התחילה לשתות ולחזור בלילות מאוחרים. הביתה הגיעה אמא עצבנית שלא הייתי מזהה.
יום אחד פרצה בצעקות:
נמאס לי מהצרחות בבית ומהפיג’מה שלך. אף פעם לא הערכתי אותך, את לא מתאפרת ולא מתלבשת יפה בשבילי. אני לא רוצה לצאת איתך את לא משקיעה בעצמך בכלל. רק כסף מעניין אותך, אף אחד לא שואל מה אני צריך!
התקשרתי לאמא שלה, אבל היא הגנה עליה וביקשה ממני לא להתגרש. אספתי את הדברים שלי ועברתי עם הילדים לדירה שכורה בפתח תקווה. חבר עזר לי לסדר מקום לבת בגן, ואני לקחתי עבודה נוספת. קשה, אבל מסתדרים. לפחות אף אחד לא מרים עלינו יד!
רק במהלך הדיון בבית המשפט גיליתי שאשתי מתמודדת עם מחלה נפשית. ההורים שלה הסתירו את זה ממני בכוונה. דחפו לנישואים, כי הייתי הבחירה המושלמת לבת שלהם שקטה וכנועה. אמא שלה שלחה אותה לטיפולים בגרמניה, אבל זה לא עזר. היא קיבלה תרופות כדי לחיות חיים רגילים. באמת שמרחם עליה, אבל לא מסוגל לגור איתה באותה דירה. העיקר שהילדים שלנו לא ירשו את המחלה שלה.
