יום אחד, הבאתי איתי לעבודה כלבלב עזוב שמצאתי. זה קרה לגמרי במקרהחמש דקות לפני תחילת יום העבודה שמתי לב אליו, מלוכלך ורזה, בן לתערובת רחוב. החבאתי אותו בפינה של המשרד שלי, אבל הוא בשום פנים לא הסכים להישאר במקום. כל הזמן יצא ממחבואו והתחיל לייבב. בסוף, כל הקולגות שלי ראו אותו.
ואז, פתאום המסכות האנושיות סביבי התחילו ליפול.
הנה, המזכירה החביבה והחברתית, רחלי אלקבץ. צעירה וצוחקת, תמיד מאופרת בקפידה. כשראתה את הכלבלב המלוכלך, פניה מעוותות בגועל, “אמיר משה! אתה בכלל לא נגעל? איזו ליכלוך הפכת פה…” המסכה הנעימה והחמה שלה נשברה מיד, נופלת לא רחוק מהזנב המקושקש בשמחה של הכלבלב.
ומצד שני, רבקה רוזנפלד המנקה. אישה מבוגרת, קצרת רוח ועייפה תמיד. פתאום, החיוך פשט על פניה החרושות קמטים: “נו, מה זה הגוזל הזה? אמיר משה, זה בעניין העבודה או שזה אישי?” ליד רגליי הייתה מונחת מסכת הכעס הקבועה שלה, וראיתי את הפנים האנושיות והטובות שמאחוריה.
ואז עמיתי, דניאל בר-און. תמיד נדיב, תמיד משתף, ידאג להקשיב לכל בדיחה ולהגיב עם חיוך. באותו יום, הוא אפילו לא נכנס לחדרי. בקושי פתח את הדלת ומיהר להדגיש: “חיות ברחוב זה רק לכלוך ומחלות…” מחוץ לפתח הייתה מוטלת מסיכה דקה ומזויפת של אדיבות.
ומה שהימם אותי יותר מכל זו הייתה התגובה של המנהל שלי, יהודה נבון אדם שתמיד נראה קשוח, לא מרוצה ומרוחק. אך הפעם הוא פשוט אמר: “אמיר משה… אני חושב שמגיע לך יום חופש. קח את הכלבלב הצעיר הזה ולך לך הביתה. יש דברים בחיים שחשובים יותר מהעבודה, רק בבקשה… אל תזרוק אותו, זו נשמה חיה…” ברגע נדיר הוריד את מסכת הנוקשות, חייך קצת באי נוחות ונעלם מהמשרד.
בסוף אותו היום, ראיתי סביבי את המסכות של האנשים שאני פוגש יום-יום מתגוללות על הרצפה. וברגע ההוא פתאום הבנתי כמה מעט ידעתי עליהם באמת.
לפעמים, יצור קטן בלתי צפוי מצליח לחשוף את הצדדים האמיתיים באנשים שסביבנו והערך של חמלה פשוטה גדול מכל מסכה.
