פעם אחת, בימים הרחוקים ההם, הבאתי לעבודה גור כלבים עזוב… כך יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך ובלתי מרשים, בן של כלבת רחוב פשוטה. החבאתי אותו בפינה של המשרד, אבל… הגור התעקש לזחול משם ולהשמיע קולות יבבה. לבסוף, כולם במשרד כבר שמו לב אליו.
וכך, התחילו ליפול לרגליי המסכות האנושיות.
הנה, מזכירתנו הידידותית והחביבה, אילנה לוי. צעירה וצחקנית, פניה המאופרות נראו לרגע מעוותות, כאשר ראתה את הגור המלוכלך: “איתי בן-דוד! מה איתך, אין לך גועל בכלל?! שוב הכנסת לנו פה לכלוך…” המסכה הבוהקת והנדיבה שלה התנפצה לרסיסים לא רחוק מהגור שנופף בזנבו המטונף.
הנה גם טליה שרעבי, המנקה. תמיד עייפה, נרגנת וכעוסה, אישה מבוגרת. לפתע, פניה המקומטות הוארו בחיוך: “אויש, מי זה פה כזה עם זנב חמוד?! איתי בן-דוד, זה אורח לעבודה או מישהו אישי שלך?!” לרגליי כבר שכבה בצד מסכת הכעס, וראיתי בפניה רכות וטוב לב שלא הכרתי.
וגם איתי חברי לעבודה, יותם רוזן. תמיד עוזר, קשוב, מתחבב על כולם יש לו תמיד בדיחה לספר, וגם צוחק משלך. באותו יום אפילו לא חצה את סף הדלת של המשרד. בפרצוף עקום אמר מיד שמסוכן להכניס בעלי חיים עזובים לכלוך, מחלות… בפתח חדרי נשארה המסכה הדקה והמלוכלכת של חיוכים מזויפים.
אך יותר מכולם הפתיע אותי המנהל שלי, דוד אביטל… תמיד רציני, לא מרוצה ומהוסס, לא מרבה לשוחח. הוא פשוט אמר: “נו, איתי בן-דוד… נראה לי שהיום אתה צריך חופש. קח את הגור הזה ולך הביתה. יש דברים חשובים יותר מהעבודה. רק אל תעז לזרוק אותו, כן? סוף סוף זה יצור חי…” ואז, נבוך, הוריד את מסכת המנהל הקשוח, חייך אלינו במבוכה ונעלם מהחדר.
כך, לרגליי, שכבו מסכותיהם של האנשים שאני פוגש כל יום, כבר שנים. ורק אז לפתע הבנתי עד כמה אינני מכיר אותם באמת…
