יום אחד הבאתי למשרד גור כלבים עזוב… ככה זה יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה, מלוכלך ולא מרשים, בן של כלבה משוטטת. החבאתי אותו בפינה של המשרד, אבל הגור כל הזמן זחל החוצה וייבב. בסוף כולם במשרד ראו אותו—ופתאום התחילו ליפול לרגליי המסכות של האנשים סביבי. הנה מרינה ויקטורובנה המזכירה—נחמדה וכריזמטית, צעירה וצוחקת. פתאום הפנים המטופחות שלה התעקמו כשראתה את הגור המלוכלך: “אלכסיי אלכסנדרוביץ’, איך אתה לא נגעל? עשית פה בלאגן…” המסכה הצבעונית והטובה שלה נשברה לרסיסים ליד הגור השמח. והנה נינה ולדימירובנה, המנקה הקשישה. תמיד עייפה, מתלוננת וכועסת—ופתאום היא פורצת בחיוך: “אוי, מי זה הכלבלב המתוק הזה? אלכסיי אלכסנדרוביץ’, בא לבקר או עניינים פרטיים?” המסכה הכועסת שלה התגלגלה לרגליי, ואני ראיתי בפעם הראשונה את פניה החמות והטובות. וגם עמיתי לעבודה, סרגיי איוונוביץ’, שתמיד עוזר לכולם, צוחק ומספר בדיחות—הפעם אפילו לא נכנס למשרד. הוא קימט את פניו ואמר שבעלי חיים עזובים זה לכלוך ומחלות… המסכה הדקה והמלוכלכת של חיוך מזויף נזרקה בכניסה. אבל הכי הרבה הפתיע אותי הבוס שלי, אנטולי סרגייביץ’—תמיד עקשן, לא מרוצה וסגור. הוא רק אמר: “מממ, אלכסיי אלכסנדרוביץ’… נראה לי שאתה צריך היום חופש. קח את הגור ולך הביתה. יש דברים חשובים יותר מהעבודה. רק אל תזרוק אותו ברחוב—זה בכל זאת יצור חי…” והוא, בחיוך ביישני, הוריד את המסכה הסגורה ונעלם. ככה, לרגליי, שכבו מסכות האנשים שאני פוגש כל יום כבר שנים… ורק אז הבנתי—כמה מעט אני באמת מכיר אותם.

יום אחד, אני מביא למשרד גור כלבים עזוב… זה פשוט יצא ככה. מצאתי את הגור חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך, נטוש, בן תערובת קטן ומרופט. החבאתי אותו בפינה של החדר שלי, אבל…הגור בעקשנות זחל משם ויבב בשקט. בסוף, כולם במשרד שמו לב אליו.
…ופתאום מסכות האנשים התחילו לנשור לרצפה, אחת אחרי השנייה.
הנה, מזכירתי האדיבה ופתוחה, דנה בן-צור. צעירה וחייכנית. פניה המאופרות נראו לפתע מעוותות כשהבחינה בגור המלוכלך. “יואב כהן! אתה לא נגעל בכלל? תראה את הלכלוך… איך הבאת אותו לפה?” המסכה הצבעונית והחביבה שלה נשברה לרסיסים, לא רחוק מהגור שמנופף בזנב המלוכלך שלו בשובבות…
הנה המנקה, רבקה לוי. אישה ותיקה, תמיד עייפה ונרגנת, עצבנית על כולם. פתאום, פניה המקומטות נמתחות בחיוך רחב: “נו, מי זה החמוד הזה? יואב כהן, הוא בא לפגישה, או שזה משהו אישי?” ליד רגליי התגלגלה המסכה הכועסת שלה, וראיתי את פניה החמות והטובות…
והנה עמיתי לעבודה, אריאל רותם. תמיד עוזר, נדיב ואוהב להעלות חיוך בסביבה. יודע לספר בדיחה ויודע לצחוק על שלך. באותו יום, הוא אפילו לא נכנס לחדר, רק נשאר בכניסה. הוא עיוות את פניו ואמר בבוז ש”חיות רחוב מביאות מחלות” ושאסור להכניס אותן לעבודה. מול הדלת שלי הייתה מונחת מסכה רדודה של צביעות…
אבל הכי הפתיע אותי הבוס שלי, דוד רפפורט… הוא תמיד קשוח, עצור ולא באמת מקשיב. הפעם, בלי להכביר מילים אמר: “יואב כהן… נראה לי שכדאי שתצא היום מוקדם. קח איתך את הגור הזה ולכו הביתה… יש דברים חשובים יותר מהעבודה. רק בבקשה… אל תזרוק אותו, כן? בכל זאת יצור חי”. והוא, במבוכה, הסיר את מסכת הקשיחות, חייך אליי ואל הגור, ונעלם מאחורי הדלת…
…ושוב מצאתי את עצמי עומד מעל אוסף של מסכות מצבור הפנים של האנשים שאני פוגש יום־יום כבר שנים. ורק עכשיו פתאום, אני קולט, כמה מעט בעצם ידעתי עליהם…