יום אחד בעלה של בתי החליט שהם כבר לא זקוקים לעזרתי וביקש ממני לעזוב את הדירה

בתי נישאה לישראלי. גרתי איתם בתל אביב שנתיים, טיפלתי בנכד וניהלתי את הבית.
בתי ובעלה עבדו יחד בהייטק וחזרו מאוחר בערב. קיוויתי שאשאר איתם לתמיד, אבל מתברר שהתבדיתי. יום אחד, חתני אמר לי שהם כבר לא זקוקים לעזרה שלי, וביקש שאעזוב את הדירה. בתוך חודש כבר חזרתי הביתה. אבל גם כאן, מסתבר, לא חיכתה לי קבלת פנים חמה.
בזמן שגרתי עם בתי, בני התגרש מאשתו הראשונה, עזב את הדירה שלה והביא את עצמו ואת אשתו השנייה, שכבר הייתה בהריון, לתוך הדירה שלי בירושלים.
הוא אפילו לא שאל אם זה בסדר מבחינתי.
מה עליי לעשות? להעיף את בני ואשתו ההרה? לא? אבל איך נוכל לחיות שלושתנו, ועוד מעט ארבעה, בדירה של חדר אחד? דרך אגב, גם לבני וגם לי אין שקל נוסף לשלם על דירה שכורה. ניסיתי להתקשר לבתי, לספר לה מה עובר עליי. קיוויתי שהיא תבין, אולי תחשוב על פתרון. אבל היא אפילו לא חזרה אליי. חבל. מה אעשה, יש להם תפיסת עולם אחרת
בני? התגובה שלו מובנת. הוא הרי לא ציפה שאחזור. עכשיו אני ישנה על הספה שבמטבחון. ביום, אני יוצאת מהבית, הולכת לקנות ירקות בסופר השכונתי, קופצת להמון מקום עבודתי ומתעדכנת עם חברות לשעבר. עם הבן אני מדברת רגיל, בלי ריבים. אבל הכלה שלי מתעלמת ממני, רואים שזה לא מוצא חן בעיניה שאני בדירה.
אפילו בחלומותיי לא חשבתי שבגיל שישים אהיה מיותרת, ושאישה אחרת תקבע מה קורה בבית שלי. הבן שלי דואג רק לאשתו שבהריון, לבעיה של מגורים בכלל לא מתפנה.
אני מחפשת עבודה חלקית. ההורים של הכלה שלי גרים במושב בגליל. אולי להציע לה לעבור אליהם? אבל האם בני ימצא שם עבודה? אני בספק. אני תקועה לא יודעת מה לעשותבאותו ערב, כשהשקט בבית הפך כבד מנשוא, יצאתי החוצה ונשענתי על מעקה המרפסת המתקלף. נשמתי עמוק. הרוח הירושלמית נשאה איתה זיכרונות של ימים ששוב לא יחזרוהילדים שלי קטנים, כולנו סביב שולחן חג. דמעות התגנבו לי לעיניים, אבל מחקתי אותן מהר.
הבטתי למעלה. היו כוכבים. חשבתי, אולי, דווקא אני צריכה להחליט. הרי כבר למדתי שבשום מקום לא מחכה לי ביתלא בתל אביב, לא כאן. הבית שלי, הבנתי, חייב היה להיוולד מחדשבתוך הלב שלי.
בבוקר קמתי מוקדם, הכנתי לעצמי קפה, והשארתי פתק לבני: “אני אוהבת אותך, ויודעת שתהיה אבא נהדר. אני יוצאת ליום עבודהואולי גם לחיים אחרים.” שמתי צעיף על הצוואר, וסגרתי את הדלת מאחוריי, מרגישה, לראשונה מזה שנים, שאני באמת מתחילה ללכת בשביל שלי. בדרך החדשה הזאת, אפילו אם ארגיש לפעמים בודדהלעולם לא אהיה מיותרת.