יום אחד בעלה של בתי הודיע שאינו זקוק עוד לעזרתי וביקש ממני לעזוב את דירתם

בתי התחתנה עם ישראלי ממוצא אשכנזי. גרתי איתם במשך שנתיים, טיפלתי בנכדי וניהלתי את הבית.
בתי ובעלה עבדו באותה חברה וחזרו בערב. קיוויתי שאשאר איתם לתמיד, אבל התברר שזו הייתה תקווה שווא. יום אחד, בעלה של בתי הודיע לי שהם כבר לא צריכים את עזרתי וביקש ממני לעזוב את הדירה. חודש אחר כך כבר הייתי חזרה בביתי. התברר שגם פה אינני אורחת רצויה. בזמן שחייתי עם בתי, בני התגרש מאשתו הראשונה, עזב את הדירה שלה ועבר אל הדירה שלי.
הוא הביא איתו את אשתו השנייה, שכבר הייתה בהיריון. מעולם לא חשב לשאול אותי אם זה בסדר.
מה עליי לעשות? לגרש את בני עם אשתו ההרה? לא? אבל איך אפשר לחיות בשלושה, ובקרוב בארבעה, בדירת חדר אחת? אגב, לבני ולי אין כסף לשכור דירה אחרת. התקשרתי לבתי, הסברתי לה את המצב. קיוויתי שתבין ותחזור אליי, אך היא לא עשתה זאת. חבל. אין לי מה לעשות, יש להם השקפת עולם אחרת…
ואת בני אני יכולה להבין. הוא לא ציפה שאחזור הביתה. עכשיו אני ישנה על הספה שבמטבח. במשך היום אני יוצאת מהביתעושה קניות, מבקרת במקום העבודה הישן, משוחחת עם חברות ותיקות. עם הבן שלי אני מדברת כרגיל, בלי מריבות, אבל הכלה מתעלמת ממני. ברור שמפריעה לה הנוכחות שלי בדירה.
לא דמיינתי שבגיל שישים אהיה מיותרת, ושמישהי אחרת תשלוט בביתי. בני חושב רק על אשתו ההרה, ועל בעיית הדיור בכלל לא מתייחס.
אני מחפשת עבודה בחצי משרה. ההורים של הכלה גרים במושב. אולי להציע לכלה לעבור להוריה? אבל האם בני ימצא שם עבודה? נדמה לי שלא. איני מצליחה להחליט מה לעשות…
החיים מלמדים אותנו שהכול משתנה, וגם כשנדמה שאין מקום בשבילנו, חשוב למצוא ערך וקול, ולהמשיך לחפש תקווהeven אם היא מתחבאת. לעיתים, שינוי שמתחיל קשה בסופו של דבר מוביל אותנו לדרך חדשה ומשמעותית.