יומן אישי, 14 באפריל
היום שוב חשבתי על איך הכול התחיל. פגשתי את בעלי, יהודה כהן, בחתונה של חברים משותפים בתל אביב. נדלקנו זה על זו מיד, והערב ההוא היה מלא שיחה, צחוק וריקודים. עברה רק תקופה קצרה עד שהתאהבנו באמת, התחתנו, ועברנו לדירה קטנה בפתח תקווה.
כמה חודשים לאחר מכן, גיליתי שאני בהריון. כל פעם שתכננתי לעשות בדיקת אולטרה-סונוגרף, משהו עיכב אותי פעם הייתי חולה, פעם לא הצליחו לשחרר אותי מהעבודה, ובפעם אחרת פשוט לא הסתדר. ההריון לא היה קל: עייפות מתמדת, בחילות בלתי נגמרות, וכאבים בגב. הבטן גדלה במהרה, והייתי חייבת לשכב שעות ארוכות. בחודש האחרון, לא יצאתי בכלל מהבית. יהודה אהב אותי ודאג לי, אבל רוב הזמן היה בעבודה.
הלידה הקדימה. הרופאים היו כל הזמן לידי. נולדו לי שלושה, בזה אחר זה: שתי בנות הדסה ונעמה ובן, שאול. הייתי בהלם מוחלט. כשיהודה נכנס לחדר, לא האמין למה שהוא רואה. בתוך רגע הפכנו להורים לשלושה ילדים.
בזמן שהייתי בבית החולים, יהודה קנה מיטות תינוק. המקום היה דחוס, שכן גרנו בדירת חדר אחת, ולא היה לנו לאן לעבור. ואז התחילה השגרה: לילות ללא שינה, מחלות של הילדים. יהודה פינטז שהכול יחזור להיות כמו פעם אהבה, חופש, ערב רומנטי ושיחות אל תוך הלילה. אך המציאות הייתה אחרת.
לא הספקתי לעקוב אחרי הילדים שלי, ולא נותר לי זמן ליהודה. בסוף נשבר. יום אחד יצא לעבודה ופשוט לא חזר.
ניסיתי לברר איפה הוא התקשרתי לבתי חולים, למשטרה, לחברים. הכל לשווא. התברר שהוא לא הצליח להתמודד ונעלם מהחיים שלנו.
באותו רגע, הבנתי שאני חייבת להיות חזקה, עבור הילדים שלי. אימא שלי, מרים, עברה לגור איתי ועזרה לי בגידול הילדים. יחד גידלנו אותם, למרות הקשיים. נשארתי אתם עד שמלאו להם שנתיים, וחיינו מהקצבת ילדים ומהפנסיה של אמא.
ליד הבית נפתח קניון חדש, ניגשתי לשם וביקשתי עבודה. בזכות האמינות שלי, קיבלו אותי גם עם שלושה ילדים. מפה הכול הפך קל יותר בהמשך יכולתי לשכור מטפלת, ואמא שלי נרגעה קצת. אחרי כמה שנים קודמתי בעבודה, והצלחתי להפוך לאישה מטופחת וחזקה.
כך ראה אותי יהודה, כששב לבקר את הוריו בעיר. הוא ביקש לראות את הילדים, וביקש ממני סליחה, רצה שאיתן לו הזדמנות נוספת. הסתכלתי עליו וידעתי אני לא אוכל להיות איתו שוב. הרגשות שלי אליו התפוגגו מזמן. אמרתי לו את זה. כשהלך, נשמתי לרווחה סוף סוף שחררתי את העבר, והעתיד כולו פתוח לפני.
