יום אחד אבא שלי קרא לי לחדר שלו: הוא רצה לדבר איתי על משהו “רציני”, ככה לפחות הוא טען. אם להיות כנה, היה בי טיפה דאגהבדיוק הטון ההוא שגורם לך לחשוב שמישהו עומד להודיע לך שגילו חיים על מאדים. בסלון חיכתה לי אישה.
המשפחה שלי תמיד הסתובבה סביב אבא, שהרים אותי לבד, דאג, ותמיד תמך בי באופן שלא משתמע לשני פנים. אחרי הלידה שלי, אימא נעלמה לנו מהחיים, ואבא בחר לא להתחתן שובכנראה כדי לחסוך מעצמו עוד שברון לב. החיים אף פעם לא פינקו את אבא, ואני מצידי רק רציתי לגדול מהר כדי לעזור לו ולהיות בשבילו אותו עמוד תווך שהוא תמיד היה עבורי.
בגלל המצב הכלכלי בבית, התחלתי לעבוד בגיל 15. כתבתי טורים לעיתוני שכונה, ואחרי שלוש שנים קפצתי מדרגה ומצאתי עבודה קצת יותר משתלמת. עוד כמה שנים אחרי זה כבר הייתה לי משרה מסודרת במשרד בתל אביב, שסוף סוף אפשרה לי להיות עצמאית ולפרנס גם את עצמי וגם את אבא. ואז, כאילו לא למדתי כבר את הטריק, שוב אבא קרא לי לשיחה “רצינית”. שוב התרומם לי קצת הדופק. ובסלון חיכתה אותה אישה, שאבא טען שהיא אמא שלי.
כשראתה אותי, התחילה לבכות בלי הפסקהבכיינות של סרטי שישי בערבביקשה סליחה וניסתה לחבק אותי, אבל אני לא הצלחתי להחליט אם בא לי בכלל. השתחררתי בעדינות מהחיבוק והסתלקתי מהסלון מבלי לומר מילה, משאירה את הזקנים לטפל בזה בעצמם. החלטתי לתת לאבא להוביל את כל הבלגן הזה לפי ראות עיניו. אני, בכל הכבוד, לא מסוגלת לסלוח למישהי שנטשה אותנו בלי בושה, לא טרחה להגיד מזל טוב אפילו פעם אחת, אחרי כל כך הרבה שנים. ולא משנה כמה דרמה תכניס פה, הלב שלי נשאר ציוני אך סגור.
