31 בדצמבר
איך מצחיק לפעמים החיים מסתובבים. אתמול עוד חשבתי שאיבדתי הכול, והנה הבוקר אני מרגיש קצת אחרת. אני יעקב, בן 38 מתל אביב. רק לפני חודשיים אשת נעוריי, מרים, הודיעה לי בבכי עגום, שיש לה מישהו אחר. ועוד יותר מזה שהוא מצפה ממנה לילד. פשוט שחררה אותי, אחרי שנים שהיינו יחד ולא הצלחנו להביא ילדים.
יעקב, אני מצטערת. חיכינו, ניסינו, אבל זה לא קרה. והנה, עכשיו… הריון.
לא שאלתי למה זה היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן, ולא למה ערב השנה החדשה היא בחרה ללכת. משהו בי נשבר באותו רגע ואני נשארתי על הספה, מבולבל וכאוב, מדמיין את כל החיים שהתרסקו. מי היה מאמין שדווקא עכשיו יציפו אותי זיכרונות מהילדות, מאותם ימי חנוכה חורפיים, מניחים את הסביבון על הרצפה ואמא צועקת תשמור, שלא ייפול על הצלחת!
בכיתה ה’, כל בנות הכיתה קינאו במיכל שהייתה לה קופסת מוזיקה עם רקדנית בלבן. יום אחד עברתי עם חברי, מאיר ודקלה, ליד חנות עתיקות בשוק לוינסקי. משהו במראה של החנות תמיד גרם לי להרגיש שיש שם קסם. בובות ישנות, כלי כסף, ומיד עיני נתקלה בקופסה קטנה בצבע תכלת עם עיטורי זהב. כשהמוכר פתח את המכסה והניח את המפתח, יצאה מנגינה קטנה ורקדנית עדינה התחילה להסתובב. עמדתי שם המכושף, והלב פועם.
כמה עולה? מיהר מאיר לשאול.
שלושים שקלים, השיב המוכר.
לא כזה סכום שילד קונה איתו בובה. בדרך כלל, קיבלתי רק שלושה שקלים לבית הספר לכל יום, וזה הספיק לפיתה וטחינה ברחבת בית הספר. לחץ על אמא ולשמוע את הקול שלה “בשביל צעצוע? הרי אפשר לקנות עוף ולעשות חמין לכל השבת!” לא היה טעם אפילו לנסות.
אז הקופסה נשארה שם, בחלון הראווה, ואני כל יום עובר ומביט בה. המוכר, שהכיר אותי, היה מרים לי עין ומפעיל את הקופסה. אחרי שבוע, הכרתי כל שריטה וכתם דהוי על הקופסה, אפילו הבחנתי כי לרקדנית חסר נעל קטנה. כשאבא סוף סוף חזר מהשירות במילואים ורצתי איתו לשוק, הוא הפטיר:
מצטער, יעקב, בדיוק מכרו אותה, רק לפני שעתיים.
הרגליים רעדו לי, ודמעות הציפו את עיני. אבא, מבולבל, חיבק אותי.
בוא, אקנה לך עוגת שוקולד, בדיוק כמו שאתה אוהב.
זו הייתה קצת נחמה, אבל לא באמת זה מה שרציתי.
יום אחר כך, דקלה הגיעה לבית הספר וחיוך מרוח על פניה לה, לסבתא שלה, היה כסף והיא קנתה לה את הקופסה. לא יכולתי להסתיר את העצב, ולא התאפקתי ופרצתי בבכי מול כולם. אחר כך גם רוני, שהיה דלוק עליי, הציע לי לקנות אחת דומה יום אחד. לא האמנתי לו.
עזוב, מאיפה תמצא בכלל אחת כזו? הרי הכיתוב בתחתית זר מייד אין גרמניה…
השנים עברו, רוני נהפך לידיד נפש. היינו יחד המון, ודווקא כשהגענו לתיכון, האהבה פרחה. חיבוקים, נשיקות, כל מה שילד מתבגר חולם עליו. אחרי הצבא, רוני נשלח לגרמניה לשירות בטחון. הוא כתב לי מכתבים, לפעמים צחק שעדיין לא מצא את הרקדנית.
אבל אז פגשתי את אמיר. נגן גיטרה שידע לכתוב שירים מרגשים במיוחד. נשביתי בו, ותוך חודשים נישאנו. כשחזר רוני לארץ וגילה שנישאתי, הוא בחר לצאת למסעות בים, ולא שמענו זה על זו.
ועכשיו, כשאני לבד, ערב השנה האזרחית, כל השנים ההן חוזרות אליי. לא בכיתי בגלל אמיר, לפחות לא יותר מדי יותר הפרידה מרוני שכפה את דמותו שוב אצלי בלב.
כל החברים עם המשפחות, ואני לא רציתי לשבת אצל אף אחד. עשיתי סיבוב בשוק הכרמל, קניתי חלה ועוף ותפוחים, משהו קטן שאכין, רק כדי להרגיש אווירה.
כשחזרתי הביתה, פתאום יצא מהבניין בחור מחופש לסבא חנוכה, עם זקן לבן שאול והכל. עם קריצה רחבה, הגיש לי מתנה:
למה הבכי, בן? שום דבר לא שווה דמעות. שיהיה לך חג מתוק.
לא הספקתי להגיד תודה לפני שנעלם בין הצללים.
בחדר, פתחתי את הקופסה לבי החסיר פעימה. זו הייתה הקופסה שלי, תכלת עם עיטורי זהב, רקדנית מנגנת, והפעם עם שתי נעליים. מתחת לחלל הסוד, היה מונח טבעת פשוטה. רצתי לחלון, וראיתי את הדמות של הסבא חנוכה. קפצתי במדרגות ויצאתי לרחוב.
שם, בתחפושת מגושמת, עמד רוני. שנינו חיבקנו אחד את השני כאילו לא עבר עשור. לחשתי:
תמיד היית עקשן.
הבטחתי שאביא לך אחת כזו, הוא חייך.
בלילה הזה הבנתי לפעמים מה שנדמה כאבוד חוזר בדיוק כשצריך. אסור להפסיק להאמין שיש הפתעות, ממש כמו בחנוכה: גם כשהנר עומד לכבות, הוא ממשיך להאיר.
