לא כזו תמירה
– תמירה! שוב פעם?! אלוהים, את לא ילדה, את פלא אחד גדול! איך זה אפשרי בכלל?!
– אמא, אני לא יודעת. זה קרה לבד…
אמא הורידה מעליי את המעיל המלוכלך, מגפיים רטובים והכובע שנשאר ללא פונפון.
– לכל הילדים יש שכל בראש, ורק את… תמירה! כמה פעמים אפשר?!
התבוננתי בשולי השמלה הקרועים וגנחתי.
וזה עוד היה כל כך כיף! הרכבת יצאה פשוט מצוינת! חבל רק שנעם משך לי בחצאית חזק מדי. לכן נקרעה. והמורה, דבורה מיכל, אמרה שתפירה היא לא עיסוק בשביל מורות, ושמי שתפרום שיתפור גם. צודקת, באמת. רק שאחרי זה ישבתי בפינה מהצהריים עד הערב. לא תעמוד עם תחתונים מול הבנים, נכון? ככה סבתא אומרת לי וזה ממש לא מנומס.
גם היא מבינה, שאני “כזו”. אמא, לא מסכימה, אבל סבתא דווקא כן.
– תפסיקי לנזוף בילדה! איזו צורה? סמטוחה כזו…
– אמא, את גידלת אותי ככה בעצמך! אז למה פתאום זה נראה בעינייך לא נכון? אם אני לא אחנך את תמירה, מה יצא ממנה?
– יפיפייה חכמה כמוך, זה לא מספיק?
– אה, די עם השטויות האלו. תמירה, לכי להחליף בגדים! ומיד!
נשמתי לרווחה וברחתי לחדרי, והוויכוח בין שתי הנשים הכי אהובות עליי המשיך גם בלעדיי. הרי לא היו באמת צריכות אותי. רק תירוץ.
פעם שאלתי את סבתא למה הן רבות, אבל היא רק צחקה:
– לריב סתם זה לא מעניין, חמודה. אבל עלייך? זה עניין!
– אני העניין שלכן?
– הכי חשוב! את הילדה היחידה שלנו, ברור שנדאג. כל אחת בדרכה. אמא שלך בחומרה, כי חשוב לה לדעת שאת תדעי להתמודד. ואני? החומרה שלי נגמרה על אמא שלך. לך נשאר סבלנות, חיבוק… או עוגיה.
– אני לא אוהבת עוגיות!
– טוב, טוב, נעשה שזה יהיה שוקולד.
– ככה כבר עדיף. סבתא, את חושבת שאמא אוהבת אותי?
– יותר מכל אחד בעולם! אפילו יותר ממני.
– אז למה היא תמיד כועסת עליי?
– בגלל זה…
– מוזר כזו אהבה. את אוהבת אותי, אבל לא צועקת עליי.
– אני סבתא שלך, היא אמא שלך. ממנה מצפים ליותר. והאהבה שלה שונה כך זה עם אמהות.
– לא מבינה…
– תביני כשתגדלי.
הזמן הזה… אף פעם לא הגיע.
חיכיתי תמיד, אבל אמא נהייתה רק יותר תקיפה עם השנים.
– מה אעשה איתך? עד מתי תחגני כך?
את המשפט הזה שמעתי בלי סוף, ולא ממש הבנתי את המשמעות. רק הייתי מגחכת לי, מדמיינת את החצאית הקרועה מהגן, רצה לשאול איך אפשר להביא משהו בקרעים אבל שתקתי, שלא אסתבך.
ואמא דאגה לחינם.
תמיד ראיתי בעצמי בחורה רגילה ומשעממת. כל מה שסבתא תגיד לי יש מראה! ומה אני רואה שם? עיניים קטנטנות, שיער כהה דקיק, חצ’קונים על האף וואו, יופי גדול…
קיבלתי מזמן את “מציאות החיים” שלי והפסקתי להתעסק במראה. הרבה יותר פשוט ככה, גם לי וגם לאמא. למה? לא צריך בגדים יקרים, גם לא נעליים. סניקרס ישנות עושות את העבודה חוץ מיום אחד שבסופי שבוע או בהצגות עם סבתא חייבים ‘משהו נורמלי’.
תיאטרון זה אושר בשבילי, רק שהיו יוצאים לשם ממש לעיתים רחוקות אין מספיק שקלים לכרטיסים. סבתא חסכה קצת כל פעם מהפנסיה, אבל עד שזה מצטבר… אז בכיתה ז’ הלכתי לעבוד אצל השכנה לשמור על התאומים, והתחלתי להרוויח מטבעות ראשונות משלי. הם היו שובבים, אבל חמודים ולי, בלי אחים ואחיות, הם היו כמו תוספת למשפחה.
מה רע? באתי, שיחקנו, האכלתי בבננה, והלכתי הביתה. אף אחד לא קופץ לי על הראש, לא מקשקש במחברת, והחדר שלי רק שלי. גן עדן!
לא אגיד שהייתי אגואיסטית, אבל הבנתי כבר אז לגדל שני ילדים דורש המון כסף. ומה איתנו? משכורת של אמא כאחות, אמנם בטיפול נמרץ, והפנסיה של סבתא. הכי גרוע אבא שלי לא בתמונה. מעולם לא ראיתי אותו, ולא התגעגעתי אפילו.
לא שיתפתי את אמא במחשבות האלה. למה להכאיב? גם בלי זה קשה לה, רק אני עושה לה חיים קשים ובנוסף, יש לה את סבתא שמצבה לא מזהיר. לא זוכרת מה היה לפני שעתיים, וגם שמה לא תמיד.
טוב שהיא עוד זכרה את הסיפור עם אבא. והיא עוד סיפרה לי הכול, לפני ששכחה:
– אמא שלך לא הייתה חשובה לו.
– למה?
– בחור אחד כזה, עם מלא נשים. אמר לה שיתחתן, שכל השאר טעויות נעורים.
– והוא התחתן?
– ברור! אם אמא שלך רצתה משהו, היא השיגה. רק מה… ברגע ששמע שאת בדרך הוא נעלם. כמו רוח. לא השאיר אפילו כתובת, רק פתק.
– איזה פתק?
– עזבי, זה היה ביניהם. אבל את היית כל כך יקרה לאמא שלך כל ההריון היא שמרה עלייך כמו על אגרטל חרסינה. פחדה שיקרה לך משהו. בגלל זה גם היום היא נוזפת בך, דואגת מידי.
– באמת?
– בוודאי! עד שלא ישנה לילות, יושבת לצידך ולוחשת, מלטפת אותך… פעם אחת תפסתי. רק שלה זה קשה לחלוק. היא אוהבת אותך, תמירה. ככה, כמו שיודעת.
– כמה אפשר יותר מזה… סבתא, ואת גם חינכת אותה ככה?
– בוודאי. כולנו, האמהות, עושות טעויות מתוך דאגה. אחר כך מצטערות, אבל ככה זה.
– למה לפחד?
– לא יודעת, זה בא עם לידה. כשתיוולדי, תביני.
שמרתי את זה בלב, והבטחתי לעצמי כשיהיו לי ילדים, לעולם לא שאתנהג ככה. תמים? מי לא תמים בגיל הזה…
אבל עד ילדים היה עוד רחוק. וגם לא קיוויתי, אם לגמרי כנה.
מי ירצה אחת כמוני? קטנה, לא יפה במיוחד, וגם עקשנית כמו דרדר. מצטרפת תתמודדו!
השתחררתי מהסמינר, והלכתי לעבוד באותה מחלקה בבית החולים, שם גם אמא עבדה. ושם התחילו הבעיות…
הכול לא היה בסדר! אני יותר מדי זריזה, מדי אכפתית עם מטופלים צריך פחות, הם יעלו לך על הראש. מתאמצת סתם, לא צריך, הם מתחלפים כל הזמן. תירגעי, אוהבת את כולם לא תספיקי.
אבל לי כל חולה קרע את הלב. בן אדם הרי סובל! לא יעזור זריקת טובה, מיטה מסודרת, מילה טובה? אפילו חתול אוהב ליטוף…
גם אמא הזהירה:
– תמירה, אל תבלטי. זה יעשה לך רק בעיות. תתכסחי עם כל הצוות. ואז מה? אנחנו צריכות את השכר שלך עכשיו, אי אפשר לטפל בסבתא בלי זה. מטפלת עולה יקר, את יודעת.
– אמא, לא יכולה, קשה לי לראות שמדברים רע.
– זו עבודה קשה, אנשים קשים, לא לכולם יש לב רחב. את לא תשני עולם, אבל אולי בדוגמה תראי משהו.
– זה לוקח שנים…
– אה, תמירה, ממי ירשת כזו עקשנות?
– ממך כנראה.
– תמירה!
– מה?
– כלום, פשוט תקשיבי לי לפעמים.
לא התחשק לי לריב, אבל גם לא להסכים עיוורת. אולי בכל זאת צדקה, אבל… בחדר 3 ישנה אישה זקנה, קשוחה בלי גבול לי היא מחייכת כל בוקר, אף פעם לא מתלוננת עליי על זריקה או יחס. על האחרות כן, עלי לא.
ויש רבות כאלה… מתעייפים, נשברים, בוכים אחרי ביקור משפחתי. אין דרך להבין אותם עד הסוף, אבל אפשר קצת.
אבל המצב בבית לא אפשר רחמים. הכי חשוב לאמא שלי שלהיות לי טוב. ואני? לא יודעת, מי אני אם לכולם רע?
לא את כולם אצליח לנחם, אבל לפחות חלק.
ואם בעבודה צוחקות עליי, אומרים שאני “משוגעת צדקה”, שלמנזר כבר מוכנה בעיה שלהן. סבתא תמיד אמרה, שהשיירה צריכה להמשיך, לא משנה מה…
אז צעדתי בדרך שלי, מתמודדת, לפעמים נחנקת. כשלא מבינים אותך, זה קשה. כשהסבתא הלכה לאיבוד בתוך הערפל, אפילו לא היה עם מי לשתף. אמא רק אנחה, אזכורים שנמאס לה כבר לבדוק לי הצעות שידוך. כולן כבר נשואות, עם ילדים.
– קחי את הזר, תמירה! הגיע זמן…
לקחתי, שלא קשה לבנות. אבל ההוא, הייחודי, שאמור להגיע מיד אחרי לא הופיע. אולי התבלבל בדרך, אולי לא נועד לי בכלל. יש גם מצב כזה שיש אדם בלי חצי? אולי שלם כמו שהוא?
בסוף, השלמתי. חדלה לחלום. תעוזה של טטיאנה לרינה לא שלי לא אתוודה ראשונה לעולם, גם אם היה למי.
היה לי מסלול ברור בית חולים, מקלט לבעלי חיים אצל חברה, מיטת סבתא. אמא נאנחת, דוחפת “תצאי לבלות”, יודעת שכבר אין עם מי. התחלתי להרגיש כמו רווקה זקנה, בלי רצון לא לאהבה, לא למשפחה.
– אמא, אם את רוצה נכדים, תגידי. אפשר גם בלי נסיך. זה היום פשוט.
– די עם הציניות!
– מה? נסיכים נגמרים מהר! חוק טבע, אמא. אז למה את רוצה ממני?
– שתהיי מאושרת…
– אז אל תלחצי עלי להתחתן, החיים שלי שונים, לא מתיישבים על הטבעות. טוב לי ככה. אל תחפרי.
ושתקה, אמא, רק ידעה שמכירה את כל הרווקים האפשריים, וכבר נגמרו לה ההצעות.
אבל פתאום קרה משהו בלתי צפוי. ולא כפי שחלמתי.
גיבורת הסיפור שלי הייתה דווקא אותה קשישה עקשנית ממחלקה. מרסל בת שבע הלקוחה הקבועה ביותר שלנו. פעמיים בשנה לפחות. וכל פעם כשהופיעה כולם התלוננו בייאוש.
– שוב היא?! רק מחפשת להתלונן! תמירה, זו החביבה עליך, קחי ולכי מהר!
כשראתה אותי במסדרון הייתה קורנת:
– ילדה שלי, כמה טוב סוף סוף מישהי נורמלית כאן, כל השאר נמרים!
– למה ככה? כולם בסדר כאן…
– את עוד צעירה, לא מבינה החיים מלמדים.
– תני לי ללוות אותך למחלקה, טוב?
– בוודאי, תפריעי להם שם!
– קשה את, גברת מרסל!
– מכירה את זה. אבל עדינה ליד החתולה שלי! רק תכירי תביני.
ואז, יום אחד, מרסל בת שבע הופיעה שקטה וזרה מאוד לעצמה. אפילו לא רבה עם אף אחד. נכנסה עם ראש מושפל למיטה.
– לכי, מתוקה… נדבר אחר כך…
שעתיים אחר כך כבר ידעתי על מה מדובר. סכסוך עם הילדים. סיפרו לי שהיא הגיעה מיוזמתה, במצב רוח חנוק.
עבדתי כרגיל, ובסיום היום נכנסתי אליה:
– מרסל, להביא משהו?
הביטה בי במבט ארוך ושקט. התכוננתי ללכת, ואז דיברה:
– תמירה, יש לי בקשה… משהו שלא העזתי אף פעם. כל החיים לדרוש ידעתי, לא לבקש. אמא שלי גידלה אותי ככה רוצים, הולכים עם הראש; רק מה עם הרגע שכבר אין כוחות?
– את יכולה, באמת. מה הצרה?
– יש לי משפחה שלמה, אבל אף אחד לא מרגיש לי נכון לסמוך עליו. טיפסתי על אגם החיים, עבדתי קשה, דאגתי, ובסוף… הילדים כבר מחלקים את הירושה. עייפתי. את הכל נתתי דירה לבת, ירושה לבן, לימודים, נכדים, ומה עכשיו? נשארתי עם החתולה בלבד… תמירה, קחי את נוגה שלי!
– את מי?
– חתולתי. היא חכמה תופתעי. עקשנית, אבל מבינה הכול! כשידעתי שאכנס לבית חולים, היא מנעה ממני לצאת. בבקשה, קחי אותה עד שאחזור!
אני חובבת בעלי חיים, אבל אף פעם לא היה אצלנו בבית. דאגו לסבתא, לא רצו לדחוס עוד דאגות (וגם כסף לא היה).
לסרב לה? לא יכולתי, המבט שלה היה של התחננות. ברור היה נוגה היא המוטיב היחיד שמאיר לה את החיים. אולי טיפשות, אבל הבטחתי לעצמי לא לשפוט. אם אפשר להוסיף קצת אור למישהו למה לא?
סיימתי את המשמרת והתקשרתי לאמא:
– מה דעתך שנאכיל לשבוע חתולה?
– אם את מרגישה שזו מצווה, לכי אבל רק לזמן מוגבל!
כך הגעתי לכתובת של מרסל, מלאה חששות. קיבלתי את המפתח, לא העזתי להיכנס לבד, דפקתי בדלת השכנה.
– את מי חיפשת? החזיקה פעוט בידיים.
– סליחה. מרסל ביקשה שאוסף את החתולה, תוכלי לחכות שאצא?
– נכון לא להיכנס לבד. מבוגרות מפתיעות לפעמים…
– היא דווקא בסדר. כמו כולנו.
– כנראה, נכון. תכנסי, אנחנו מחכים.
נכנסתי, פתאום נוגה הבזק שחור רצה החוצה!
– תחפשי אותה בין העצים! קרא מוביל במשאית שהעביר דירה.
ראיתי אותה על העץ, מייללת. לקח לי זמן, חששתי מהגובה, אבל הבטחתי ואי אפשר לאכזב.
טיפסתי, במעיל הרטוב, בלי פחד, רק רועדת. כל הזמן פחד מגובה מאז ילדותי, והנה שוב. בסוף, תפסתי את נוגה, דחפתי אותה מתחת למעיל.
ואז התפללתי לרדת, לא יכולה לזוז. לא רציתי להפריע לאנשים ולצעוק. חיפשתי במבט עזרה ופתאום:
– מסתדרת שם למעלה?
קול גברי, לועג, והלב בחזה. רגע אחר כך הוא חזר, עם סולם (לא יודעת מהיכן), הניח אותו. ירדתי לאט והוא תמך בי, עוזר כל הדרך עם אמירה “אל תפחדי, אני מחזיק”. רק ברגע שלחצתי את הקרקע, המילים באו לי:
– תודה רבה! הייתי נשארת שם עד הבוקר…
– למה עלית בכלל?
– האמת בשביל החתולה…
– אחרי מה שעברנו, תקראי לי פשוט רועי. אלווה אותך?
– לא צריך, אני בסדר.
רציתי לומר משהו יותר חכם, להודות לו, והרי הוא שלף אותי מהעץ בחינם… התקרר, נרטב, השיג לי סולם והנה אני בורחת.
– תודה לך, באמת! בלעדיך לא הייתי מצליחה.
ומכאן רועי ליווה אותי עד הבית. למחרת חיכה לי בסוף המשמרת מתחת לבית החולים. הלכנו לקנות אוכל לנוגה מסתבר שחתולה בררנית, לא אוכלת ‘סתם’.
אני טיפלתי בנוגה שבוע. עד שבאה בתה של מרסל לבקש:
– אמא שלי מתגעגעת אליה. אפשר שנחזיר לה סוף סוף?
– את לוקחת גם את מרסל הביתה?
– ברור! זאת אמא שלי. עקשניות כולנו…
אז נופפתי להן לשלום, מחבקת את כל המחשבות. הבנתי: מה שקורה במשפחות של אחרים אל תשפטי, כי אין דרך לדעת. ובחיים, עדיף לבנות משהו משלך כשיש עם מי. מישהו שימצא בשבילך זמן וסולם פשוט כי היית צריכה, ולא ידבר לעולם כמה את “שונה”.
למישהו כזה, לא תהיה על פני האדמה טובה ממך.
