יוחנן בן יוחנן מתעורר ביום הולדתו ה-118: בודק עיניים, משמן מפרקים, מקבל שיחת ברכה מהביטוח הלאומי, מת…

אליעזר בן-ציון התעורר…
בעיקרון, היום התחיל לא רע בכלל. בגיל 118, עצם זה שאתה מתעורר זו כבר הצלחה.
הדבר הראשון היה ביקורת טכנית: פתח את העין השמאלית עובדת, אחריה את הימנית מטושטשת. שטף אותה, טפטף טיפות כמו חדשה.
כופף מה שכופף, ומה שלא שימן.
בדק קדימה ואחורה, עשה דיאגנוסטיקה לצוואר.
כשהשתכנע שהכול מסתובב ומתקשקש, עשה שני טפיפות קלות ושלוש מחיאות כפיים, והתחיל את היום החדש.
בשמונה בדיוק, כמו תמיד, התקשרו אליו מהביטוח הלאומי:
נעמי, שלום! לחש בקול צרוד אל הטלפון בעל השמחה.
שלום גם לך, אליעזר בן-ציון, ענתה נעמי בקול מדוכא, איך אתה מרגיש היום?
מה אני אגיד, הכל בסדר, חייך לו הזקן אל השפופרת.
חבל מאוד, אליעזר, כבר חמישה נזיפות השנה קיבלתי בגללך! היום שלושים שנה מאז שעברת מקצבת פנסיה פרטית לממשלתית!
תסלחי לי, נעמי. שמעתי שיהיה העלאה החודש?
כן, כן… ענתה בקול עצוב, כמו של ילד מאוכזב, אולי אתה עובד באיזה מקום? החליטה לגשש.
לא, לצערי, מספיק לי הכסף.
חבל… שיהיה לך… הפסיקה וסגרה את השיחה.
בתשע התיישב אליעזר לאכול ארוחת בוקר עם נינו-נכדו, שלא גר אצלו אבל תמיד פתח את הדלת עם מפתח משלו. כרגיל, הצעיר התחיל מיד במדידות פעם מדד מטבח, פעם אמבטיה. אחר כך ישב, חישב חומרים, העריך עלויות, שירטט רהיטים.
היום הגיע בלי מטר, שכח.
קח על הוויטרינה, הציע אליעזר, נשאר עוד מהסבא שלך, חייך לעצמו ומזג מים לתה.
הצעיר רק נאנח וישב לאכול את החביתה האגדית של אליעזר.
בעשר יצא הזקן לעשן מול הכניסה לבניין.
אה, אלי, עוד פעם אתה מעשן?
אתה יודע שעישון גורם ל… השכן נעצר, מסתכל על אליעזר, החי והבריא, שמעשן מאז הגיל ששבו רבים כבר לא איתנו בדיוק בגלל מה ש”גורם”.
אנחנו נוסעים היום לתל אביב.
ומה יש לעשות שם?
ניסע ברכבת, נטייל בשדרות רוטשילד, נראה את מוזיאון העצמאות, לפני שישפצו.
אין מה להסתכל, בן גוריון כמו בן גוריון.
ראית אותו בעצמך?
בטח, אפילו ביקר בקיבוץ שלנו.
בארון?!
לא, בקרון רכבת.
תגיד, בן כמה אתה בכלל?
שמונה-עשרה חגגתי לא מזמן, ענה והמשיך לעשן.
עזוב אותך.
מה אני אגיד לך, נשארתי לעוד תקופה.
מזל טוב על הבגרות שלך, אז!
תודה, ואליעזר חזר לביתו.
ב-11 התקשרו מהוט, התחננו שיחליף חבילה. החבילה שבה היה, נשארה קיימת רק בגללו, ובספירה עם הכסף של היום, הם עוד שילמו לו קצת.
בחמש אליעזר קפץ לסופר. ביום הולדתו קיבל הנחה בגובה גילו. כך לקח עוגה, קילו בננות וטלוויזיה רחבת מסך.
עם העודף, קרא מונית וסבלים.
בשבע בערב התקשרו מהמכון לרפואה משפטית, לאסוף סוף סוף את פוליסת הביטוח שלו ואת הכפכפים.
בשמונה הגיעו האורחים, אליעזר ערך שולחן, הפעיל את הטלוויזיה החדשה ומזג יין.
הברכות היו קצרות ולאקוניות האורחים לא ידעו מה לאחל, אז פשוט עמדו בתורם.
בעשר הגיעה המשטרה, ביקשו לשמור על השקט כי מאחורה גרים אנשים מבוגרים. את הדלת פתח בעל השמחה, מה שגרם לשוטרים לבלבול רגעי.
לישון אליעזר נכנס קרוב לחצות, אחרי שרוב האורחים התפזרו לבתיהם ולבתי החולים. מחייך לשקט, הוריד את טבעת הזהב הקסומה מהאצבע והניח אותה מתחת לכרית. עליה נחרתה בקטן הקדשה מאשתו ז”ל: “תחיה בשביל שנינו”.
וזה בדיוק מה שעשה.
כי לעיתים, הסוד לאריכות ימים הוא לזכור לחיות על כל יום, גם עבור מי שכבר אינם.