דביר חזר לביתו שבכפר גלילי קטן, הדלת חרקה, והוא פסע פנימה ישר אל המטבח. שולחן האוכל חייך אליו, עטור ארוחה חמימה שהמתינה בסבלנות. מוזר… איפה יערה? תהה דביר לעצמו והרוח בחלון השמיעה שריקות קלות, כאילו גם היא שואלת.
הוא פסע לחדר השינה, שם ישבה אשתו, יעלת חן, על השטיח ואספה בגדים אל תיק נסיעה אדום. ״את נוסעת לאנשהו?״ שאל, הקול שלו חצוי בין שגרה לדאגה. ״שלחו אותי לבדיקות בתל אביב. חשדות לא טובות…״ לחשה יערה כמו שמספרים סוד לחלום. ״מה הכוונה לא טובות? מה, זה אותו דבר שקרה לאמא שלך?״ קולו התעוות, לא מאמין, חייו נוצצים ברעש שקט לא ברור.
ימים אחר כך, הלך דביר בביתו חסר מנוחה: הרצפה נוזלת היו אצלו געגועים ודאגות, יערה נעדרה, בדרכה בעיר, והוא נשאר בכפר, הסירים מיותמים וריחות האורז והמוקפץ לא מדברים. הטלוויזיה פועלת ללא קול, הספרים ממתינים, הכלב בזווית, מחכה ללטיפה שלא תבוא.
שלושים שנה כבר חיו יחד, צועדים בגשם ובחמסין, שני ילדים, בית בנוי על עדינותה של יערה. ניקיון, בישול, סיבים לבנים תלויים בשריג הלילהדביר תמיד חשב שכך אמור להיות, כי הרי לא גברים יעשו כלים או יעמדו ליד מחבת רוחשת.
ועם זאת, יערה לא הייתה עקרת בית, אלא רואת חשבון באותו מפעל בו עבד גם הוא. כבדה מכאב, אך לא מתלוננת. דביר, שוב מהעבודה, תמיד היה מתלונן להּ על היום הארוך, נשכב על הספה, בהה בעיניים עייפות במסך כאילו מסך הטלוויזיה יחשוף את סודות הלב.
יערה עסוקה, טורפת זמן במטבח, מכינה ארוחות טריותדביר לא אוהב לאכול פעמיים אותו דבר. היא אף פעם לא ביקשה עזרה, והוא אפילו לא העלה בדעתו להציע. למה שיציעככה זה אצל גברים, חשב, כמו חוק לא כתוב שלא שואלים למה.
יום אחד לקחה חופשה לצורך בדיקה רפואיתהוא נבהל. קרה משהו? שאל, פוחד להישאר לבד אפילו לרגע בתודעה. רק מרגישה קצת חלשה, ענתה, שפת הגוף מעורפלת. “אולי תשתה קצת מולטי ויטמין? אביב עכשיו.” הציע, חולף בו סרקזם קריר. אולי, גמגמה יערה בעייפות.
בערב, כשהאור התערפל מעל החרוד, בישרה שתיאלץ לנסוע. למה? מה קרה? נבהל דביר. “יש חשדות לא טובים… אני חייבת לבדוק.” היא ניסתה להרגיע, אך דמעות נמצאו כבר קודם, כשהוא נעדר.
מחר בבוקר, בשמונה, האוטובוס. תשאיר לעצמך את האוכל על השיש, יש קציצות ואורז, סלט בצד. אני צריכה לארוז ולישון מוקדם.
הוא הביט בתיק. הזיכרון הזדחל אליופעם, לפני ארבע שנים, קנו את התיק הזה במיוחד כדי לנסוע יחד לים המלח. בסוף לא נסעו; בעבודה הציעו לו מחליף לחולה, והמנהל פיתה בפרס בסוף החודש. הפרס תוכנן לשיפוץ חדרםבסוף נשאר התיק, וים המלח שקע בחלום. דביר הרגיש שהיא שמחה, אבל בלילה שמע אותה בוכה חרישי. אמרה לו שהיה לה חלום רע, אבל עכשיו הביןהיא בכתה על הים שלא ביקרה בו.
שנה אחר שנה דחו, והים נשאר בגבולות השכחה; דביר שמח על כך: למה ים? יש דירה לנקות, גינה לטפל, חברים להזמין למנגל בפרדס. טוב בבית, למה לנדוד.
ועכשיו, אותה מזוודה מלאה בגדים לבדיקות בתל אביב, לא בחופשה. והוא לא מצא מנוח בתוכו.
בליל אותו ערב לא נגע בארוחה. שכב ליד יערה, שמע אותה בוכה חרישי. רצה ללטף, להרגיע, אך גופו קפא. בבוקר, ליווה אותה לאוטובוס, ההרים נחצים ברקע והיא מתרחקת אלו. הם התחבקו, והוא הרגיש, כמו במערבולת, שלעולם לא יתיר ממנה חיבוק. “יערה…” לחש, כמעט בדממה, אהבת נפשי, רק שתהיי בריאה
ביום העבודה, לבו התרוקן. שב מהעבודה והדירה חזרה נראית קפואה, צליל הצלחות כהה. חימם קצת אורז, ניסה לטשטש את העצבות. פתח בסוף את אלבום התמונות: הוא ויערה, בחתונה, אי שם בשנה שנראית מעורפלת כמו צדודית ענן. היא הייתה כל כך יפה, גם עכשיו יפה, אבל אז הוא נזכר בערב ההוא, מסיבת יום הולדת של חבר: היא הגיעה עם בחור אחר, הוא עם בחורה, אך כשראה אותהאהבה במבט ראשון. תמיד לעג לרעיון הזה, אבל זה קרה לובום, תחת מסיבת יין, רעש רקע, אורות עמומים.
הוא רב באותו ערב עם בחורתו דאז, נפרדו והמתים נחיםוהוא, בעקבות יערה, לא עזב עד שענתה לו בחיוך. החיזור היה ארוך, אך בסוף נכנעה לאהבה.
הוא עבר שוב ושוב על התמונות, מסתחרר; מתי, בעצם, אמר לה שהוא אוהב אותה? מתי אמר תודה על הארוחה? קיבל את הכל כמובן מאליושתדאג, שתהיה אם ורעיה, מבשלת, כותבת בספרי קבלות וחולמת בלילה בשקט.
עכשיו קלט, רק עכשיו, שיירי עולמה רובצים עליה, והוא מעולם לא שם לבכשהוא היה חולה, בישלה מרק עוף, חיטטה בעשבי מרפא, האזינה באהבה. כשהיא חלתה, שתתה תה והמשיכה, כאילו זה עיקול קטנטן בדרך.
הפחד מהאפשרות לאבד אותה שמט את הקרקע מתחת לרגליו. כל הימים בהם הייתה בביקורתהלך רדום, אוטומט יבש. הם דיברו כל יום, אך היא לא נתנה סימן לגורל. הוא הלך יחף בתודעתו.
הוא ייסר את עצמו, כמה לא עזר, כמה היה אגואיסט. אם רק היה אפשר להחזיר את הגלגל
בערב אחד בפלאפון: דביר, יש חדשות טובות! החשדות לא נכונים. יש לי בעיות, אך לא משהו גרוע. דביר כמעט מעד על כפות רגליו, כאילו עמד להרקיד בשוק הכרמל.
כעבור כמה ימים, אסף אותה מהתחנה. בידו זר שושנים לבנות, אהובותיה. למה השקעת בפרחים? שאלה בצחוק, אבל איזה יופי, תודה לך!
כל כך דאגתי לך חיבק אותה חזק, אני אוהב אותך. סליחה
על מה אתה מתנצל? יערה התפלאה.
על שלא הייתי בעל טוב, שלא עזרתי כמעט. הכל משתנה מעכשיו. וגם קניתי כרטיסי חופשה, בעוד חודש יוצאים לים סוף!
ים? ומה עם הבית שלנו, הגינה?
נמכור, נקנה ירקות בשוק. יערה, לא רוצה לפספס עוד הזדמנות לאהוב אותך.
יערה חייכה אליו לראשונה מזה זמן. לא מזהה אותך, דביר
אני לא מזהה את עצמי. פחדתי לאבד אותך. אשמור אותך כמו אבן קשת נחושת יקרה
אוי דביר כנראה כל זה היה חייב לקרות כדי שאשמע ממך מילים כאלו. נלך הביתה? גם אני אוהבת אותךדביר הושיט לה יד, והיא שזרה אצבעות כמו פעם, לפני חיים עמוסים מדי. יחד, צעדו בשביל הקצר הביתה, ברוח ערב מתוקה, אל בית שהפך פתאום מרווח ופשוט, מלא אפשרויות חדשות. הדלת חרקה שוב, הפעם כמו ניגון פתיחה לסיפור נוסף.
בפנים, דביר שלף מחבת, הביט על כלב מתפלא והכריז: “הערב אני בשלן.” יערה פרצה בצחוק רך, ובטבעת השמש היורדת אמרה: “אז אל תשכח את המלח.” והאור שביניהם נדלק מחדש, בלי תכניות גדולות ולא בזבוז ימיםרק אהבה, פשוטה ומתמשכת, כמו הלחישה ברוח שמקיפה את הבית.
