תמר חזרה הביתה מחדר הלידה ובמטבח עמד מקרר שני. “זה שלי ושל אימא שלי, אל תשימי שם את האוכל שלך,” הכריז בעלה.
היא דחפה את דלת הדירה בכתף, מחבקת בחוזקה את התינוקת הקטנה, נעמי, עטופה בשמיכה. רוח אוקטובר הצליחה לחדור מתחת למעיל, ועכשיו כל מה שרצתה היה חום, שקט ומנוחה.
בית החולים כבר היה מאחוריה, לפניה ביתה הדירה שירשה מסבתה, זו שעברה על שמה עוד לפני החתונה. כל פינה הייתה מוכרת, כל סדק בתקרה הזכיר לה את העבר. כאן הייתה אמורה להרגיש בטוחה.
אוריאל נכנס ראשון, בעט את נעליו והשליך את מעילו על רצפת המבואה. תמר חצתה את הסף והקפאה. משהו לא היה בסדר. האוויר נשא ריח זר לא הבושם שלה, לא הקרם שלה. משהו פרחוני התערבב בריח חריף ולא מוכר.
“יאללה, אל תעמדי שם,” זרק אוריאל מבלי להביט אחורה.
תמר הסירה את נעליה והלכה באיטיות במסדרון. בסלון שרר חשכה חלקית, על הספה נח כרית רקומה בוורדים. על שולחן האוכל עמדה אגרטל מלא פרחים מלאכותיים בבירור לא היה שם לפני שבוע.
במטבח קיבלה אותה רעש של כלים. ליד הכיריים עמדה חמותה, רות, בסינר, מערבבת משהו בסיר בהתלהבות. שיערה מסודר בקפידה, מחרוזת פנינים על צווארה, שפתיה צבועות באדום כאילו התכוננה לקבלת פנים רשמית, לא לחזרת כלתה מבית החולים.
“אהה, תמריק! סוף סוף!” קראה רות, לא זזה מהסיר. “תראי לי את התינוקת! קדימה, הביאי אותה לכאן, שראיתי!”
תמר צעדה קדימה באינסטינקט אך מבטה נתקל במשהו שעמד ליד הקיר: משהו גדול ומבריק. לצד המקרר הישן, שעמד שם שנים, הופיע מקרר שני חדש, בצבע כסף, עם מדבקות יצרן וידיות שעדיין עטופות בניילון.
“זה מאיפה זה?” שאלה תמר במבוכה, מביטה בחמותה.
זו רק הסתובבה, ניגבה את ידיה בסינר, וחייכה כאילו הרגע הפתיעה במשהו.
“קנינו! אוריאל בא איתנו, בחרנו אחד טוב, מרווח. עכשיו סוף סוף יהיה סדר במטבח. צריך לאכול נכון, בעיקר כשיש תינוקת בבית. את מבינה את זה, נכון?”
“איתנו?” שאלה תמר. “עם מי?”
“איתי, כמובן!” רטנה רות בכף העץ. “מעכשיו אני גרה כאן, אעזור לך. חשבתי שאוריאל כבר סיפר לך.”
הדם נשטף מפניה של תמר. נעמי החלה לבכות בזרועותיה, והיא לחצה אותה חזק יותר.
“אוריאל?” קראה תמר, פונה לכיוון הדלת.
הבעל נכנס בדיוק אז למטבח, שני שקיות מצרכים בידיו. פניו היו עייפות, מבטו מרוחק.
“מה קורה?”
“אימא שלך אומרת שהיא גרה כאן מעכשיו?”
אוריאל הנהן, כאילו זו הייתה שאלה על לחם שנגמר.
“כן, בטח. את צריכה עזרה. אימא הסכימה לעבור לכאן לזמן מה, עד שתתחזקי.”
“זמן מה?” תמר קמטה מצחה. “ומה עם המקרר?”
“אה, זה.
