“נו, אם את כזאת חכמה תתרגמי!” צחק המנהל וזרק לעבר המנקה את החוזה, ואילו שבוע לאחר מכן הוא כבר ארז את החפצים שלו.
אלינור עמדה מול כתם הבוץ מהנעל של מישהו על הלינולאום הנוצץ שזה עתה קרצפה. בגרונה עמד טעם החריף של אקונומיקה וסבון פשוט. בת שלושים ושתיים הייתה, ובחמש השנים האחרונות חייה נמדדו בדליים מלאים ועבודת קרצוף מדרגות.
“אלתר, מה נסגר את נרדמת על מקל?” קולו הצורם של יגאל הרמן, מנהל מפעל “אור תעשיות”, ניסר לה באוזן. ״בעוד עשר דקות נכנסים המשקיעים מגרמניה לחדר הישיבות, רוצה לראות הכול נוצץ!״
אלינור הזדקפה בשקט. היא כבר למדה להיות שקופה. אף אחד במבנה הזה לא העלה על דעתו שמתחת לחלוק הכחול מסתתרת מישהי שבזמנו קראה גתה במקור והייתה תלמידה מצטיינת בפקולטה למשפטים בינלאומיים. החיים התרסקו באחת: השבץ של אמא, כיסא הגלגלים, חשבונות השיקום שבלעו גם את הדירה וגם את החלומות. הגרמנית שלה נשכחה איפשהו בקפלי המוח, מוחלפת בעומסי משמרות.
בישיבות היה חם מדי. על שולחן העץ המבהיק שאלינור הבריקה, הייתה מונחת תיקייה מהודרת. העמוד הראשון היה כתוב באותיות צפופות בגרמנית שפה שלא שמעה כבר שנים.
“Vertrag über die Übertragung von Anteilen” המילים התרכזה למשמעויות. היא עצרה את נשימתה, עברה שורה אחר שורה. זה לא היה עוד סתם חוזה זה היה כתב חיסולו של המפעל. יגאל הרמן דאג להעביר נכסים בשיטות מתוחכמות, להותיר אחריו שלדים וגרעון שכר ענק.
“נו, אלתר, הצלחת לזהות אותיות?” הרמן נכנס נקי ומצוחצח, מתקן את עניבתו, בעקבותיו דילג מהנדס ראשי שוקי פרוינד.
אלינור לא הספיקה לברוח. עיניה פגשו בשלו, ובשנייה אחת שבה בה גאווה נשכחת.
“יש פה טעות, יגאל בסעיף 12: ברגע שיש עיכוב בתשלום, כל השליטה עובר לגרמנים. אתה חותם על הוצאה עצמית.”
פניו של הרמן התלהטו. הוא הביט במהנדס, גרונו התכווץ.
“שומע, פרוינד? לא מנקה עו”ד לענייני בינלאומיים הבאנו לנו! הביטי על עצמך חלוק עם כתמים, דלי ביד, ונותנת לי הערות?!”
הוא התקרב אליה עם ניחוח אפטרשייב ואלכוהול.
“נו, אם את כזאת חכמה תתרגמי, נו!” צחק, והטיח את החוזה בשולחן לידה.
“אז הנה עד מחר בשמונה בבוקר תביאי לי סקירה מלאה בעברית עם כל ה’הערות’ החכמות שלך. אם לא, את מחזירה את הציוד ויוצאת לקבץ נדבות. נראה איך אמא שלך תסתדר בלי תרופות.”
מהנדס פרוינד הסב את המבט. אלינור אספה את התיקייה. היא הייתה כבדה, כמו כל חייה.
בלילה היא ישבה במטבח, מנורה עמומה דולקת. אמא שלה נאנקה במיטה בסלון. על השולחן נח החוזה ומילון גרמנית-עברית מהלימודים.
היא שקעה בו כאחוזת טירוף. כל סעיף, כל תעלול משפטי נפרם והובן. היא ראתה באיזה אופן הרמן מסבך לא רק את עצמו, אלא מאות פועלים, כשהסתיר חובות “מתים”.
בבוקר לא לקחה את המגב. אלינור לבשה את שמלתה השחורה היחידה שמורה הייתה ליום שבו תיאלץ להופיע מול רשות הרווחה.
בשמונה בדיוק נכנסה ללשכת הרמן.
“הנה התרגום, יגאל. העצה שלי אל תחתום. סעיף אחריות אישית שלך על כל מוקדי הניהול.”
יגאל אפילו לא הביט בניירות. הוא נשף בעייפות עשן סיגר יקר.
“תחזרי למגב, יועצת. את פה רק עד שימצאו מי יטאטא פה באמת. את חופשייה.”
למחרת נכנסו הגרמנים. בראשם עמד מר שניידר טיפוס קשוח. הדיונים התקיימו בדלתיים סגורות, ואלינור, שקרצפה את המסדרון, הבחינה בקולו של הרמן, שנהיה צפצפני ומובס.
פתאום נפתחו הדלתות. שניידר יצא, החוזים של אלינור בידו.
“Wer hat das geschrieben?” שאל. מי כתב את זה?
המְתַרְגֵם הרשמי, צעיר לחוץ, התבלבל. הרמן דילג החוצה, נוטף זיעה.
“זֶה מה זה, מר שניידר? מנקה שיחקה אני מפטר אותה עכשיו!”
שניידר עצר אותו ביד חזקה. ניגש לאלינור.
“את?” שאל בעברית כבדה.
“אני,” ענתה בשפתו שלו. “אם הייתי במקומך, הייתי בודקת את דו”ח החובות בנספח ד’, המספרים שם מזוייפים.”
פני הרמן התעוותו. הרים יד כאילו להכות, אך שניידר תפס אותו.
“די,” אמר בגרמנית קרירה. “שיערנו שמישהו פה מרמה אותנו. הניתוח הטכני שלך אישש את כל החששות שלנו. מר הרמן, עורכי הדין שלנו כבר פועלים נגדך. לא רק את העסק אתה מפסיד הכול.”
הוא הביט בידיה הסדוקות של אלינור.
“אנחנו צריכים מישהי שמכירה את המפעל מבפנים ויודעת חוקים. אנחנו ממנים הנהלה זמנית. תסכימי לעבוד איתנו? דרוש לנו מבקר משפטי אמין.”
אלינור הסתכלה על הרמן. הוא עמד דבוק למשקוף, עלוב ונבעת. לא נותר בו שמץ של מנהיגות רק פחד.
“אני מסכימה,” ענתה בשקט.
שבוע עבר. במשרד המנהל השתררה דממה. אלינור ישבה ליד אותו שולחן שממנו זרקו עליה מסמכים. עליה היה ז’קט חדש ראשון בחייה, קנוי מהמקדמה שקיבלה.
דפיקה עדינה בדלת וזה היה שוקי פרוינד, המהנדס.
“אלינור גב’ אלתר, ההוא הרמן בא לקחת את הדברים. השומרים לא נותנים לו להיכנס בלעדייך.”
אלינור יצאה. יגאל הרמן עמד במסדרון, קופסת קרטון בידו פסלים קטנים, תעודת בוגר ממוסגרת ובקבוק קוניאק פתוח. הוא נראה זקן בעשור, הז’קט יקר התרעם עליו.
הוא הביט בה לא בכעס, אלא בהשלמה מרירה.
“בסוף באמת תרגמת, אה? מרוצה?”
“אני רק רציתי שהמפעל ימשיך, יגאל. שאנשים פה יקבלו משכורות, לא שהמנהלים יתעשרו על חשבונם.”
היא סימנה לאבטחה. הם פינו את השער. הרמן נכנס למעלית, והדלתות נסגרו, חתוכות אותו מהעולם שהיה אדונו.
אלינור חזרה למשרד. ניגשה לחלון, השקיפה על החצר. בכניסה עמדה מנקה חדשה, צעירה, עם חלוק כחול דומה; היא התביישה להניע את המגב על רצפת השיש.
אלינור הרגישה איך מתוכה משתחרר משהו שנכבש שם שנים. רגלה רעדו, והיא התיישבה כבדות. זו לא הייתה מלחמה, רק חזרה הביתה.
היא שלפה נייד וחייגה.
“אמא? זו אני. כן, הכול בסדר. מחר יגיע רופא הביתה, אמיתי מהמרכז. לא לדאוג. הסתדרנו. לא צריך לחסוך יותר על תרופות.”
אלינור ניתקה, הסתכלה על ערימת הניירת. הרבה עבודה מחכה. הפעם זו העבודה שבשבילה שווה להתעורר.
היום למדתי שלמרות הכל, אסור לנו להסתתר מאחוריי מקל ומגב. תמיד אפשר להאמין בדרכנו, ולעמוד על שלנו כי זה מה שמחזיר אותנו אל עצמנו.
