טעות שמביאה אושר… גדלתי במשפחה חד הורית – ללא אבא. חינכו אותי אמא וסבתא. הצורך באבא התעורר בי כבר בגן. ובכיתות הנמוכות!.. קינאתי בילדים שצעדו בגאווה ליד אבותיהם הגבוהים והחזקים, ששיחקו, רכבו על אופניים ומכוניות יחד. הכי כאב לי כשראיתי אב שמחבק את בנו או בתו, מרימים אותם וצוחקים יחד… אלוהים, ראיתי את זה מהצד וחשבתי: “איזה אושר זה!” את אבא שלי ראיתי גם… אבל רק בתמונה אחת, שבה הוא מחייך כמו שאר האבות – אבל לא אליי!.. אמא סיפרה שהוא חוקר קוטב צפוני, גר אי שם בצפון הרחוק, כל כך רחוק שאי אפשר להגיע. שלח מתנות ליום הולדת, אבל אף פעם לא הגיע באמת. בכיתה ג’ הבנתי באכזבה שאין לי שום אבא-חוקר – ואף פעם לא היה. באופן מקרי שמעתי את אמא אומרת לסבתא שאין לה כבר כוח להעמיד פנים ולשלוח מתנות בשם אבא שבאמת בגד. חי טוב ומעולם לא התקשר לברך אותי. “ארטיום כל כך אוהב את החגים… אלה הימים היחידים שהוא מרגיש קשר לאב, אפילו בדמיון.” החלטתי לבקש – בלי מתנות מאבא שלא באמת קיים. “בבקשה תאפו לי את העוגה שאני אוהב – ‘חלב ציפורים’ וזה הכל.” חיינו בצניעות – שתי משכורות קטנות של אמא ושל סבתא. כשהייתי סטודנט עבדתי בסבלות ברכבת ובחנות. יום אחד השכן סלבקה הציע לי להחליף אותו בתפקיד סבא-חורף (דד מורוז) לפני השנה החדשה בגני ילדים ובבתים. ויתרתי על ההופעות בגנים – חששתי מהמעמד. אבל על הביקורים בבתים הסכמתי. הוא נתן לי פנקס עם שירים וחידות, וכתובות משפחות. היה קל לזכור את הרפרטואר, אבל עדיין פחדתי לטעות. להפתעתי, ההופעה הראשונה עברה בהצלחה. סיימתי את כל הכתובות, הגעתי הביתה גאה, וספרתי את ההכנסה שהיתה גבוהה מכל מה שהרווחתי בסבלות – והחלטתי להמשיך בכל חורף. בקיץ עבדתי בבניין סטודנטיאלי. החיים האישיים לא היו בראש סדר העדיפויות – לימודים ועבודות מזדמנות. היו חברות אבל לא התקדמתי לחתונה. “תסיים את הלימודים, תמצא עבודה טובה, תסדר את החיים – ואז אפשר לבנות משפחה,” חלמתי לעצמי. אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כמהנדס, החלטתי לקנות רכב יד שנייה, אבל לא היה לי מספיק כסף והחלטתי שוב לחזור לתפקיד סבא-חורף. אמא הוציאה את התחפושת מהארון, הוסיפה נצנצים – והתחפושת זהרה. הזקן הלבן הסתיר את פניי, והגבות המודבקות השלימו את הדמות. אמא נאנחה: – ארטיום, הגיע הזמן שתהיה לך משפחה משלך, במקום לבדר ילדים של אחרים. – יהיה בסדר, אמא – עניתי, נשקתי בלחי ויצאתי לעבודה. שבוע לפני השנה החדשה פרסמתי מודעה בעיתון, וקיבלתי חמש-עשרה פניות. עברתי שישה כתובות, ואז הגעתי ל”רחוב הגן 6, דירה 19″. יצאתי מהאוטובוס והגעתי לבית. הרחוב היה קצה העיר, מעט מואר. עליתי לקומה השנייה ודפקתי. פתח לי ילד בן חמש-שש. – אני גר בבקתה ביער… התחלתי לומר. אבל הילד קטע אותי: – אנחנו לא הזמנו סבא-חורף! – אני בא לבקר ילדים טובים גם בלי הזמנה, עניתי מיד למרות שהופתעתי. אמא או אבא בבית? – לא. אמא הלכה לסבתא טניה לעשות זריקה, תחזור בקרוב. – איך קוראים לך? – ארטיום. חשבתי לעצמי – איזה צירוף מקרים, קוראים לו כמוני! אבל לא גיליתי לו שאני ארטיום – הרי אני סבא-חורף! – איפה העץ שלך? – בחדר שלי. הוא לקח אותי ביד והוביל לחדרו, דירה קטנה ומרוהטת בצניעות. על שולחן ליד המיטה עמדה ענף אשוח בשלושה ליטר, מעוטר צעצועים ושרשרת צבעונית. על השולחן היו שתי תמונות – של גבר ואשה – באותו מסגרת. הסתכלתי טוב ו… קפאתי בהלם – מהתמונה הביט בי עצמי! זה לא אפשרי… בדקתי – אכן, תמונת הסטודנט שלי במעיל רוח, ולידה תמונה של הבחורה – ילנה גורנובה. פגשתי אותה פעם בקיץ בעבודת הבניין בסטודנטים. התמונה שלה היתה בוגרת יותר, פנים יפות ועצובות. – מי זה? שאלתי מתקשה לזהות את קולי. – אמא שלי. – שלך?.. – שלי. – קוראים לה… לנה? פרץ ממני. – נכון! אתה באמת סבא-חורף! חשבתי שאין כזה באמת… – ומי זה? הצבעתי על התמונה שלי, מתחיל להבין. – זה אבא שלי! הוא באמת חוקר קוטב! חי וקורע קרח. אמא אומרת שהוא נסע כשעוד הייתי תינוק, אז אף פעם לא ראיתי אותו. אבל תמיד שולח לי מתנות ליום הולדת ולשנה החדשה. ידעתי מיד – ארטיום הוא בני. הייתי בהלם, נזכרתי באבא הקוטב שלי. האם כל האמהות שולחות את האבות “הלא רציניים” לקוטב? והנה אני אחד מהם. נפגעתי, כאילו הגורל דקר אותי בלב. נזכרתי ברומן הסוער והקצר שלי עם לנה… נפרדנו והחלפנו טלפונים, אבל עם החזרה הביתה לא התקשרתי, ואחרי כמה ימים הגנבו לי את הטלפון. חשבתי עליה לפעמים, אבל החיים דחקו אותה מהזיכרון… והנה היא גרה בעיר הזו, זוכרת אותי ומגדלת לבד את בננו. רציתי לספר לארטיום שאני אביו, כשלנה פתחה את הדלת: – מתוק, סליחה שהתעכבתי. לסבתא טניה היה צריך להזמין אמבולנס. כשראתה אותי אמרה מופתעת: – לא הזמנו סבא-חורף! הדמעות פרצו ממני. הורדתי את הכובע והזקן, תלשתי את הגבות… – ארטיום?! אמרה לנה משתוממת. התיישבה על כסא, ופרצה בבכי. אבל מיד התאוששה כשראתה את בננו. אמרתי לארטיום שהגעתי מהקוטב בתור סבא-חורף עם הפתעה בשבילו ובשביל אמא. הוא היה מאושר, צחק, שר, הקריא שירים. החזיק אותנו ביד שלא אעלם שוב. על המתנה לא הזכיר – הוא יודע שסבא-חורף יניח את מתנת אבא מתחת לכרית. ארטיום נרדם, ואני ולנה דיברנו עד הבוקר, כאילו שנים של פרידה לא היו. בבוקר רצתי לדוכן להביא מתנה נוספת, רק אז קלטתי שטעיתי בכתובת – נכנסתי לבית 6א במקום 6. בלילה לא ראיתי את האות, והתברר שהתבלבלתי – אבל בעצם, הגעתי בדיוק לבית שהייתי צריך! “איזו טעות מבורכת ומשנה חיים,” חשבתי, מחייך. עכשיו אנחנו שלושה! מאושרים מאד! ואמא וסבתא מתמוגגות מהנכד והנין – ארטיום ארטימוביץ’!

לאן היא כבר תלך? תבין, ויקטור, אישה — כמו רכב בליסינג: כל עוד אתה ממלא דלק ומשלם טסט, היא נוסעת לאן שתגיד. ואולגה שלי? קניתי אותה עם כל הציוד כבר לפני שתים עשרה שנה. אני משלם — אני בוחר את המוזיקה. הכי נוח, אתה מבין? בלי דעה משלה, בלי כאב ראש. היא משי. סרֵגֵיי דיבר בקול, מתלהב עם שיפוד שמטפטף שומן על גחלים לוהטים, בטוח בעצמו כמו שמחר יום שני. ויקטור, החבר מהאוניברסיטה, רק חייך לעצמו. אולגה עמדה ליד חלון המטבח הפתוח, סכין בידה, חותכת עגבניות לסלט. המיץ נזל, ותחושת הסיפוק של “אני משלם — אני בוחר מוזיקה” צלצלה לה בראש. שתים עשרה שנה. שתים עשרה שנה היא לא רק הייתה אשתו — היא הייתה הצל שלו, דף הטיוטה שלו, כרית הביטחון. סרגיי האמין שהוא כוכב המשרד, מנצח בתיקים מורכבים ומביא מעטפות עבות הביתה. אבל כשהיה נרדם, אולגה שקטה לקחה מהתיק שלו את המסמכים שתיקן, והתחילה לערוך, לתקן שגיאות גסות ולחפש חוקים עדכניים שהוא לא ידע שקיימים. בבוקר הציעה בעדינות “אולי שווה לבדוק את חוק המקרקעין?” והוא רק נופף ביד: “תמיד עם העצות שלך. טוב, אבדוק.” בערב חזר כגיבור — ולא פעם אחת אמר לה “תודה, אולגה, בלעדייך הייתי מתרסק”. הוא היה בטוח שזה היה הרעיון שלו. ואולגה? היא הרי בבית כל היום, מבשלת קובה, טוחנת חומוס. באותו ערב היא לא פתחה ריב, לא ברחה למרפסת, לא הפילה את המנגל. פשוט סיימה לחתוך סלט, תיבלה בשמנת והגישה לשולחן. “אתה בוחר מוזיקה?” חשבה כשהביטה בו אוכל בשר מבלי להרגיש את הטעם. “אז נשמע רגע שקט”. יום שני בבוקר, סרגיי מחפש עניבה: — אולגה, איפה הכחולה המזלית שלי? יש לי ישיבה עם הקבלן. — בארון, מדף שני, — ענתה מהאמבטיה. קולה היה רגוע, שקט מדי. אחרי שסרגיי יצא, אולגה לא ישבה לשתות קפה מול הבוקר של הערוץ 12. היא פתחה פנקס ישן ושלפה את המספר של בוריס פטרוביץ’, הבוס המיתולוגי שלהם. — שלום בוריס פטרוביץ’? זו אולגה. כן, סרגיי לא יודע. יש לך מקום בארכיון או מישהו שיכול לסדר בלגן בלי תקווה? השתררה שתיקה. בוריס פטרוביץ’ זכר אותה — את הסמינרים המבריקים שלה, את האחיזה בעניינים, את היכולת לראות את העיקר. הוא היחיד שאמר לה פעם: “חבל שאת עקרת בית”. — תבואי. יש לי משהו שאף אחד לא רוצה לגעת. אם תצליחי — תקבלי קביעות. בערב חזר סרגיי עצבני: הקבלן עקשן, העסק תקוע. זרק את הז’קט והכריז: — אולגה, איפה לאכול? וגם, תגהצי לי חולצה לבנה למחר. — ארוחת ערב במקרר, הפלאפל קפוא. נמאס לי. — מה? — סרגיי לא הבין כלום. דלת נפתחה, אולגה נכנסה עם תיק מסמכים, בחליפה ועקבים שלא לבשה מאז מסיבת הסיום של הבן. — איפה היית? מה זה הפורים הזה? — בעבודה, סרגיי. אצל בוריס פטרוביץ’ בארכיון. קיבל אותי כעוזרת. הוא צחק בבוז. — את, עבודה? לא החזקת כלום חוץ ממוצץ כבר שנים. — נראה. ומאותו רגע, הכל השתנה: הבית לא המשיך להפעיל את עצמו, גרביים לא הופיעו בזוגות, אבק נערם, פתאום צריך לגהץ לבד. וחמור מכול — אולגה חדלה להיות ה”קשבת” של סרגיי. כשבא להתלונן, מצא אותה שקועה בלפטופ: — סרגיי, רגע שקט, מחר הצגה על פשיטת רגל… — למי בכלל אכפת מהפשיטת רגל שלך? — לי. בשביל הערך העצמי שלי. הוא התרעם, עשה טעויות שטותיות בעבודה, והבוס כבר שם לב מי פה הפך לכוכבת המשרד. ואז, תיק עתק של לקוחה זהב: אנה מרקובנה, בעלת קליניקות פרטיות עם יד ברזל, לא רוצה “צחנה בעיתון”. תיק לסרגיי. — אני קורע אותה, — התרברב. — נקבל בונוס, אקנה לך מעיל פרווה, אולי תחזרי להיות כמו פעם? — אני לא צריכה פרווה. אני צריכה שתפסיק להיות טווס. יום הפגישה, מתיחות בשמיים. — אנחנו נכביד עליהם, נקפיא חשבונות… — לא באתי להרוס חיים, — היא עוצרת אותו, — אלא להחזיר לי את מה שמגיע לי, בשקט, בלי פוצי-מוצי בעיתון. — אי אפשר ככה! — אתה משוחרר, — אמרה בשקט וקמה. ואז אולגה נכנסה עם מגש תה: — אנה מרקובנה, סליחה שהפרעתי, הבאתי תה עם זעתר, כמו שאת אוהבת. השיחה תפסה תפנית עם רעיון גאוני מתוך הארכיון: גם בלי משפט, אפשר תקדים משפטי שקט, בלי להפליל את הקרוב משפחה, ולשמור על הכל. אנה חייכה לראשונה: — מזגו לי, יקירה. וספרי לי עוד — ואתה, — מצביעה לסרגיי — תשב ותלמד. שעתיים אולגה ניהלה את המו”מ, בפשטות ומקצועיות. אחרי שחתמו, בוריס פטרוביץ’ לחץ את ידה: — אולגה, מחר תשבי איתי בלשכה. מספיק עם הארכיון. בדרך הביתה, סרגיי מבולבל. איך לא ראה כל השנים מי זו אשתו באמת. הגיעו לדירה, הילד בחוג. אולגה מורידה איפור, שוטפת פנים. — אולגה… — אני כבר מבשלת לבד, — היא עונה, שוברת ביצה למחבת. — עזבי, תשבי — את עייפה. הוא מטגן לה חביתה, יוצאת שרופה. — סליחה… — לא נורא. — אני מבין היום… את הצלת אותי. תמיד. — אני לא עוזבת, עדיין לא. יש לנו עוד מה לחלוק. אבל החוקים משתנים. — מה עושים? — מכבדים. פשוט מכבדים. אני לא סמרטוט, אני אדם. ואני שותפה שלך — בבית ובעבודה. — הבנתי. — אז לאכול? החביתה הייתה הכי טעימה כי הארוחה הזאת הייתה בין שווים.

לאן היא כבר תלך? תשמע, ויקטור, אישה זה כמו רכב שכור.

01

לאן היא כבר תלך? תקשיב, דניאל, אישה זה כמו רכב שכור

01

המטפלת של האלמן לפני חודש נשכרה לדאוג לרבקה וולמן – אישה שאירוע מוחי השאיר אותה מרותקת למיטה. חודש שלם הפכה אותה כל שעתיים, החליפה סדינים, פיקחה על האינפוזיות. אבל לפני שלושה ימים רבקה הלכה לעולמה. בשקט, בשנתה. הרופאים קבעו: שבץ חוזר. אין אשמים. אף אחד – חוץ מהמטפלת. לפחות כך חשבה בתה של המנוחה. זינה העבירה יד על הצלקת שעל פרק כף ידה – פס לבן דק, זכר לכוויה מהעבודה הראשונה שלה במרפאה. חמש עשרה שנים אחורה – צעירה, פזיזה. עכשיו – קרובה לארבעים, גרושה, עם בן אצל הגרוש. ועם שם טוב שמאיימים להרוס לה. – את עוד מעזה לבוא לפה? כריסטינה הופיעה פתאום, שערה אסוף לקוקו מתוח כל כך שהרקות הלבינו. עיניה אדומות מחוסר שינה. לראשונה נראתה מבוגרת מגילה – עשרים וחמש. – באתי להיפרד, – זינה ענתה בשקט. – להיפרד? – כריסטינה לחשה. – אני יודעת מה עשית. כולם עוד ישמעו. והלכה – אל הארון, אל אביה, שעמד עם פנים של אבן ויד ימין בכיס הז’קט. זינה לא רדפה אחריה, לא ניסתה להסביר. כבר הבינה: מה שלא יקרה – היא תצא אשמה. …פוסט של כריסטינה עלה אחרי יומיים. – אמא שלי נפטרה בנסיבות מסתוריות. המטפלת שנשכרה לטפל בה אולי האיצה את מותה. המשטרה מסרבת לפתוח חקירה. אבל אני לא אוותר על האמת. שלושת אלפים שיתופים. רוב התגובות מלאות חמלה. ויש גם כמה – שקוראות “למצוא את המפלצת הזו”. זינה קראה את הפוסט באוטובוס, בדרך הביתה מהמרפאה – ליתר דיוק, מהמקום בו עבדה עד לאחרונה. – זינאידה פבלובנה, את בוודאי מבינה, – אמרה לה המנהלת, בלי להביט בעיניה. – כל ההד הציבורי… המטופלים מודאגים. הצוות לחוץ. זה זמני. עד שהרוחות ירגעו. זמני. זינה ידעה שזה אומר: לנצח. הדירה עם המטבח והשירותים המשולבים קיבלה אותה בדממה. כל ממלכתה אחרי הגירושים – עשרים ושמונה מטרים רבועים בקומה שלישית בלי מעלית. מספיק כדי לשרוד. לא מספיק כדי לחיות. הטלפון צלצל כששמה מים בקומקום. – זינאידה פבלובנה? זה אליה וולמן. כמעט הפילה את הקומקום. קול נמוך, מחוספס – היא זכרה אותו. כמעט לא דיבר איתה כל החודש שטיפלה באשתו. אבל מתי שדיבר – הכול נחרט. – אני שומעת. – אני צריך את עזרתך. הדברים של רבקה… אני לא יכול. בטח לא כריסטינה. את היחידה שיודעת איפה הכול נמצא. זינה היססה. אחר כך אמרה: – הבת שלך מאשימה אותי ברצח. אתה יודע? שתיקה. ארוכה, כבדה. – יודע. – ובכל זאת אתה מתקשר? – ובכל זאת. הייתה צריכה לסרב. כל אדם שפוי היה מסרב. אבל משהו בקולו – לא בקשה, כמעט תחינה – גרם לה להסכים: – מחר בשתיים. בית וולמן עמד מחוץ לעיר – דו־קומתי, מרווח וריק. זינה זכרה אותו שונה: מלא תנועה של אחיות, צפצופים של מכשירים, טלוויזיה דלוקה בחדר של רבקה. עכשיו הדממה כמו אבק על הכל. אליה פתח בעצמו. כמעט בן חמישים, שיבה רק בצדדים, כתפיים רחבות – ועכשיו כפוף, כמו לא היה קודם. יד ימין בכיס. שם הרגישה משהו מתכתי. מפתח? – תודה שבאת. – אין על מה להודות. אני לא עושה את זה בשבילך. הרים גבה. – אז בשביל מי? “בשביל עצמי, – חשבה. – כדי להבין מה קורה פה. למה אתה שותק? למה אתה לא מגן עלי, כשאתה יודע שאני חפה מפשע?” בציבור אמרה: – בשביל הסדר. איפה המפתחות לחדר? חדר רבקה הדיף ריח שושנים – מתוק, מחניק. בושם. הריח נשאר, נספג בקירות. זינה עבדה שיטתית: רוקנה ארונות, קיפלה בגדים, מיינה מסמכים. אליה נשאר למטה. שמעה את צעדיו: הלוך וחזור, הלוך וחזור. על שולחן הלילה עמדה תמונה. זינה לקחה כדי לארוז – ונעצרה. בתמונה: אליה צעיר, עשרים וחמש אולי. לצידו אישה בהירה, מחייכת – לא רבקה. הפכה את התמונה. מאחור כתב דהוי: “אליה ולארה, 1998.” מוזר. למה רבקה שמרה ליד מיטתה תמונה של בעלה עם אישה אחרת? הכניסה את התמונה לתיק. המשיכה לעבוד. התכופפה להביא קופסה – ונגעה במשהו עץ. תיבה. עץ, בלי מנעול. משכה, המכסה נפתח. בפנים – מעטפות. עשרות, מסודרות בערמות. כולן באותן אותיות – עגולות, נשיות. כולן – פתוחות ונסגרות מחדש בקפידה. זינה לקחה את העליונה. אל: אליה יעקב וולמן. מאת: מלניקוב ל.ב., חיפה. תאריך – נובמבר 2024. לפני חודש. עברה בין המעטפות. הכי ישנה – 2004. עשרים שנה. עשרים שנה שמישהי כותבת לאליה – ורבקה גונבת את המכתבים. ושומרת. לא זורקת – שומרת. בשביל מה? הרימה את המעטפה לאף. אותו ריח – שושנים. רבקה החזיקה אותן בידיים. קראה. ושוב קראה – לפי הקיפולים השחוקים. הניחה את הקופסה על המיטה וישבה לידה. הידיים רעדו. זה משנה הכול. – אליה יעקב. הרים ראשו. ישב ליד שולחן המטבח, מול ספל תה שלא נשתה. טרסות, מדשאות וגנים – סיימת? – עוד לא. – הניחה מולו מעטפה. – מי זו לאה מלניקוב? פניו השתנו. לא החווירו – הפכו לאבן. היד בכיס התהדקה. – מאיפה זה? – מהקופסה מתחת למיטה. יש שם מאות. עשרים שנה. כולן פתוחות ונסגרות חזרה. כולן – הוסתרו על ידי אשתך. שתק. הרבה, לא נסבל. ואז קם, ניגש לחלון, הפנה גב. – ידעת? – שאלה. – גיליתי. שלושה ימים, מההלוויה. מיינתי את החפצים לבד. חשבתי שאצליח לבד. מצאתי את הקופסה. – ואתה לא אומר כלום? – מה אני אמור לומר? – הסתובב. – אשתי גנבה לי את הדואר עשרים שנה. גנבה מכתבים מאישה שאהבתי לפני. – היא שמרה אותם – כשלל, או עונש לעצמה, לא יודע. ועכשיו מה – אספר לבת שלי? שהיא העריצה את אמא? זינה קמה. – הבת שלך מאשימה אותי שהרגתי את אמא שלה. פיטרו אותי. מכפישים לי את השם באינטרנט. ואתה שותק – מפחד מהאמת? התקדם אליה. עיניו – כהות, עייפות. – אני שותק כי אני לא יודע איך לחיות עם זה. עשרים שנה, זינאידה. עשרים שנה לאה כתבה לי – ואני חשבתי ששכחה. עזבה אותי. יצאה עם ילדים. והיא… לא השלים. זינה הרימה מעטפה. – כתובת החזרה – חיפה. אני אסע. – למה? – כי מישהו צריך לדעת את האמת. אם לא אתה – אז אני. …לאה מלניקוב גרה בדירת שיכון בקצה חיפה. קומה ראשונה, חלון עם גרניום, חתול על אדן. זינה צלצלה, לא ידעה מה תגיד. פתחה אישה – בגילו של אליה. שיער בלונדי בקוקו מרושל. קמטים מסביב לעיניים. מבט זהיר, לא עוין. – את לאה מלניקוב? – כן. ומי את? זינה הושיטה מעטפה. – מצאתי את כל מכתבייך. כל אחד ואחד. פתוחים, נקראו – והוסתרו. לאה הביט במעטפה כאילו תנשך אותה. הרימה מבטה לזינה. – תיכנסי. ישבו במטבח – גם הוא דחוס כמו של זינה. התה התקרר. – עשרים שנה כתבתי לו, – לאה עצרה. – כל חודש. לפעמים יותר. אף תשובה. חשבתי – שונא אותי. כי אז… שחררתי אותו. – שחררת? לאה החזיקה את הכוס בשתי ידיים. – היינו יחד שלוש שנים. מהאוניברסיטה. הוא רצה שנתחתן. ואני… פחדתי. הייתי בת עשרים ושתיים. חשבתי – כל החיים לפני, למה למהר? – אמרתי: נחכה. הוא חיכה. חצי שנה. ואז הופיעה היא – רבקה. יפה, בטוחה בעצמה, יודעת מה היא רוצה. ואני… הפסדתי. זינה שתקה. – כשהתחתן איתה, ברחתי לדודה בחיפה. חשבתי – אשכח. לא שכחתי. אחרי חמש שנים התחלתי לכתוב. לא כדי שיחזור – רק… שידע. שאני עדיין כאן. שחושבת עליו. – והוא אף פעם לא ענה. – אף פעם, – לאה חייכה בעצב. – עכשיו אני מבינה למה. זינה הוציאה את התמונה מהתיק. – זה היה אצלה ליד המיטה. “אליה ולאה, 1998”. לאה לקחה. אצבעותיה רעדו. – היא שמרה את זה… אצלה? – כן. שתיקה. – את יודעת, – אמרה לבסוף, – כל חיי שנאתי אותה. את האישה שלקחה לי את האהבה. עכשיו… עכשיו אני מרחמת עליה. – עשרים וחמש שנה לחיות עם גבר ולפחד כל יום שיזכור אחרת. כל יום לקרוא את המכתבים שלי – ולהחביא אותם. זה גיהנום. הגיהנום הפרטי שבנתה לעצמה. זינה קמה. – תודה שסיפרת. – רגע, – לאה קמה גם. – למה את עושה את כל זה? הרי לא משפחה, לא חברה. זינה היססה. – מאשימים אותי במותה. הבת של אליה. החליטה שהרגתי אותה כדי לקחת את מקומה. – ואת רוצה להוכיח שאת חפה מפשע? זינה הניעה בראשה לשלילה. – אני רוצה להבין את האמת. השאר… יבוא. התקשרה לאליה בדרך – אמרה שחוזרת. הוא המתין במרפסת. ערב, צללים ארוכים מדשא. – צדקת, – אמרה, מתקרבת. – היא כתבה לך עשרים שנה. אף פעם לא נישאה. חיכתה. לא ענה. רק היד בכיס – התהדקה והתרופפה. – יש לך כספת, – אמרה. – אתה כל הזמן נוגע במפתח. כאילו מפחד שייעלם. שתיקה. – בואי. הכספת עמדה במשרד – ישנה, כבדה, מתקופת הסובייטים. אליה פתח, שלף מעטפה. כתב ידה של רבקה – חד, נוקשה. – היא כתבה את זה יומיים לפני שמתה. מצאתי כשחיפשתי מסמכים להלוויה. זינה לקחה. בפנים – דף מלא כתיבה. “אליה. אם אתה קורא את זה, כנראה כבר אין אותי, ומצאת את התיבה. ידעתי שזה יקרה. ועדיין לא הצלחתי לעצור. – התחלתי לגנוב את המכתבים מ־2004. חמש שנים אחרי החתונה. נהיית שונה – מרוחק, שותק. חשבתי – אתה כבר לא אוהב. ואז מצאתי מכתב ראשון בתיבה. והבנתי. – היא לא שחררה אותך. אף פעם. – הייתי צריכה להראות לך את המכתב ההוא. לשאול. אבל פחדתי. פחדתי שתלך. שתבחר בה. והסתרתי. ואז הבאים. והבאים. – עשרים שנה גנבתי לך את הדואר. עשרים שנה קראתי אהבה שאינה שלי. ושנאתי את עצמי – כל יום. אבל לא יכולתי לעצור. – אהבתי אותך כל כך, שהרסתי את הכול סביבי. את זכותך לבחור. את תקוותה. את מצפוני. – תסלח לי, אם תוכל. אני יודעת שלא מגיע לי. ובכל זאת מבקשת. רבקה.” זינה הניחה את הדף. – כריסטינה יודעת? – לא. – היא צריכה לדעת. אתה מבין. אליה הסיט מבט. – היא העריצה את אמא. זה… ישבור אותה. – היא כבר שבורה, – אמרה זינה ברוך. – איבדה אמא, מפחדת לאבד אבא. אז מחפשת אשמים. – לכן תוקפת אותי. היא צריכה אויב – אחרת תצטרך להבין שהצרה היא האבל. ועם אבל אי אפשר להילחם. אליה שתק. – אם תספר לה את האמת – אולי תשנא אותך. זמן מה. אבל אחר כך תבין. אם תסתיר – לא תסלח אף פעם. לא לך. לא לעצמה. הסתובב. עיניו – דומעות. – אני לא יודע לדבר איתה. מאז שרבקה חלתה… הפסקנו לדבר. – אז תתחיל. היום. כריסטינה הגיעה אחרי שעה. זינה ראתה אותה מהחלון – יוצאת מהרכב, מהדקת גומייה בשיער, נעצרת כשרואה את אביה במרפסת. דיברו הרבה זמן. זינה לא שמעה מילים – רק קולות. בהתחלה כריסטינה צרחה. אחר כך בכתה. אחר כך שתקה. כשהדלת נפתחה, כריסטינה יצאה עם מכתב של רבקה בידה. הפנים – נפוחות מדמעות. אבל העיניים – אחרות, לא כועסות. אבודות. ניגשה לזינה. זו ציפתה – לטענות, להאשמות, למה שלא יהיה. – מחקתי את הפוסט, – אמרה. – כתבתי התנצלות. ו… סליחה. טעיתי. זינה הנהנה. – אני מבינה. צער עושה אנשים אכזריים. כריסטינה נענעה בשלילה. – לא צער. פחד. פחדתי להישאר לבד. אמא הלכה, אבא נהיה… זר. ואת היית פה. ראית את ימיה האחרונים. הכרת אותה… אחרת. והחלטתי – את רוצה לתפוס את מקומה. לגנוב לי את אבא. – לא באתי לקחת כלום. – אני יודעת. עכשיו אני יודעת. הושיטה ידה – בהיסוס, כאילו שכחה איך. זינה לחצה. – אמא… היא הייתה אומללה, נכון? כל החיים? זינה חשבה על המכתב. על עשרים שנה של פחד וקנאה. על אהבה שנהפכה לכלוב. – היא אהבה את אבא שלך. בדרך שלה. לא נכונה. אבל אהבה. כריסטינה הנהנה. אחר כך ישבה על המדרגות אל המרפסת ובכתה בשקט. זינה הצטרפה. לא חיבקה – רק ישבה איתה. עברו שבועיים. החזירו את זינה לעבודה – אחרי שכריסטינה התקשרה אישית למנהלת. שם טוב – דבר שביר, לפעמים אפשר לתקן. אליה התקשר בערב – כמו אז, לראשונה. – זינאידה פבלובנה. תודה. – על מה? – על האמת. על כך שלא נתת לי להסתתר. שקט. – אני נוסע לחיפה, – אמר. – מחר. אל לאה. לא יודע מה אגיד. לא יודע אם תקבל. אבל… צריך לנסות. עשרים שנה – שתיקה ארוכה מדי. זינה חייכה – הוא לא ראה, אבל בטח שמע. – בהצלחה, אליה יעקב. – אליה. רק אליה. אחרי חודש חזר – לא לבד. זינה גילתה במקרה: ראתה אותם בשוק. אליה סוחב שקיות, לאה בוחרת עגבניות. סצנה רגילה – שניים קונים ירקות. אבל משהו בתנועות – סנכרון, קלות – הסגיר הרבה. אליה זיהה אותה. הרים יד לשלום. ימין. לא בכיס. זינה הרימה גם – והמשיכה. בערב פתחה חלון בדירתה. מאי הריח סירפדים ודלק מהכביש. ריח רגיל. חי. חשבה על רבקה – על השושנים, התיבה עם המכתבים, על אהבה שנהפכה לכלוב. חשבה על לאה – על עשרים שנות ציפייה, על מכתבים ללא מענה, על תקווה שגרה. חשבה על אליה – על השתיקה, המפתח בכיס, על אדם שבסוף בחר. ואז הפסיקה לחשוב. רק ישבה מול החלון, הקשיבה לעיר וחיכתה – אפילו לא יודעת למה. הטלפון צלצל. – זינאידה פבלובנה? זה אליה. רק אליה. אצלנו ארוחת ערב. לאה מכינה עוגה. רוצה להצטרף? הביטה בדירה – עשרים ושמונה מטר של שקט. ואז על החלון הפתוח. – בעוד שעה אהיה שם. סגרה את הטלפון, לקחה מפתחות ויצאה. הדלת ננעלה בשקט. שמש אחרונה בערה מעל העיר – חמה, כתומה. מבטיחה לכולם מחר שקט…

המטפלת של האלמן לפני חודש שכרו את נטע שטיינברג לטפל

02

Poco a poco conseguimos llevar agua y finalmente también gas a la casa de mi tía; después hicimos todas las comodidades en la vivienda. Más tarde, encontré la casa de mi tía en una página web de inmobiliarias.

Poco a poco fuimos llevando agua a la casa de mi tía

00

המטפלת לאלמן: סוד המכתבים שאהבה ועשרים שנה של שתיקה – סיפור על אובדן, חשד, קנאה ואמת שנחשפת בין חדרי בית בפרברים, בין שלושה דורות של כאב ואהבה בארץ ישראל של ימינו

לפני חודש קיבלו אותי לעבוד כמטפלת ליוכבד בר-לב אישה

02

המטפלת בְּעֵינָיו של אלמן: שנה לאחר שדאגה לאשתו המנוחה, מוצאת את עצמה זינה מואשמת על לא עוול בכפה – עד שלסודות ישנים ומכתבים חבויים מאהבה ראשונה נחשפים ומערערים את חיי המשפחה, האמון והלבבות של כל הנוגעים בדבר

המטפלת של האלמן לפני חודש בדיוק היא התחילה לעבוד אצל

01

“אישה טובה, מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים ש”ח בחודש – אלונה, הרי רשמנו את הדירה על שמה מיקי קם מהמיטה והלך לאט לחדר הסמוך. לאור מנורת לילה, בעיניים עייפות, הביט על אשתו. התיישב לידה, הקשיב. – נראה שהכול בסדר. קם והלך לאט למטבח, פתח קרטון אשל, נכנס לאמבטיה, ואז פנה לחדר שלו. השכב על המיטה. לא מצליח להירדם: — לנו ולאלונה יש כבר תשעים שנה. כמה עברנו? עוד מעט נפגוש את אלוהים, וכבר אין כאן אף אחד. הבנות, נועה הלכה לעולמה, אפילו לשישים לא הגיעה. גם מקסים איננו. הוא היה מסתובב… יש נכדה – אוקסנה – היא כבר עשרים שנה בפולין. על סבא וסבתא בכלל לא זוכרת. בטח גם הילדים שלה כבר גדולים… לא שם לב איך נרדם. התעורר ממגע של יד: — מיקי, הכל בסדר? – נשמע קול חלש. פקח עיינים. אשתו התכופפה מעליו. — מה קרה, אלונה? — הסתכלתי – שוכב ולא זז. — חי עדיין! לכי לישון! נשמעו צעדים גוררים. קליק של מתג במטבח. אלונה שתתה מים, נכנסה לאמבטיה וחזרה לחדר שלה. שמה ראשה על הכרית: — ככה זה, פעם אתעורר והוא כבר לא יהיה. מה אעשה? ואולי ההפך. מיקי כבר הזמין לנו ‘אזכרה’. בחיים לא חשבתי שאפשר לארגן דבר כזה מראש. מצד שני, טוב שכך. מי יעשה זאת אם לא אנחנו? הנכדה לגמרי שכחה מאיתנו. השכנה יפית היחידה שנכנסת. לה יש מפתח לדירה שלנו. מיקי נותן לה אלף כל חודש מהפנסיה. היא קונה אוכל, צרכים. מה יש לנו לעשות עם הכסף? בקושי יורדים כבר מהקומה הרביעית. מיקי פתח עיניים. השמש הסתכלה מהחלון. יצא למרפסת וראה את ראשו הירוק של עץ הסיגלון. חיוך נפרש על פניו: — הנה, חיינו עד הקיץ! הלך לבקר את אשתו. חשבה בעצב על המיטה. — אלונה, די להיות עצובה! בואי, אני רוצה להראות לך משהו. — אוי, אין לי כוח – בקושי קמה מהמיטה. – מה חשבת לעצמך? — בואי, בואי! הוא תמך בה עד למרפסת. — תראי, הסיגלון ירוק! ואמרת שלא נחיה עד הקיץ. חיינו! — באמת! והשמש זורחת. התיישבו על ספסל במרפסת. — זוכרת איך הזמנתי אותך לסרט? עוד מבית הספר. באותו יום גם הסיגלון היה ירוק. — אפשר לשכוח דבר כזה? כמה שנים עברו? — שבעים… שבעים וחמש. ישבו שעות, נזכרו בנעורים. כל מיני דברים שוכחים בזקנה – אפילו מה היה אתמול, אבל את הנעורים לעולם לא שוכחים. — התבלבלנו! – קמה אשתו. – ועוד לא אכלנו ארוחת בוקר. — אלונה, תעשי תה טוב! נמאס לי מהחליטות האלה. — אסור לנו. — לפחות תה חלש, קמצוץ סוכר. מיקי שתה את התה הדל הזה, אכל כריך קטן עם גבינה, ונזכר בזמנים ההם – כשהתה היה חזק ומתוק, עם עוגות שמרים או לביבות. נכנסה השכנה. חייכה בשביעות רצון: — מה נשמע? — מה כבר יכול להיות בגיל תשעים? – צחק מיקי. — אם אתה עוד צוחק, הכל בסדר. לקנות לכם משהו? — יפית, תקני בשר! – ביקש מיקי. — אסור לכם. — עוף מותר. — טוב, אקנה, אכין לכם מרק עם אטריות! יפית ניקתה, שטפה כלים, ויצאה. — אלונה, בואי למרפסת – הציע. – נתחמם בשמש. — בוא. השכנה נכנסה. יצאה למרפסת: — התגעגעתם לשמש? — טוב כאן, יפית! – חייכה אלונה. — אכין לכם דייסה. ואחר כך מרק לארוחת צהריים. — אישה טובה – לחש מיקי אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? — ואתה משלם לה רק אלפיים בחודש. — אלונה, הרי רשמנו לה את הדירה. — היא לא יודעת מזה. ישבו במרפסת עד הצהריים. ואכלו מרק עוף עם חתיכות בשר ותפוחי אדמה מרוסקים: — תמיד הכנתי כזה לנועה ומקסים כשהיו קטנים – נזכרה אלונה. — ועכשיו מאכילים אותנו אנשים זרים – גנח מיקי. — כנראה, מיקי־ק’ה, זה הגורל שלנו. לא ישאר אף אחד שיבכה עלינו. — מספיק, אלונה. לא נהיה עצובים. בואי נלך לנוח. — מיקי, לא סתם אומרים: ‘מה זקן, מה ילד’ הכל אצלנו כמו אצל ילדים: מרק טחון, שנת צהריים, אוכל קטן. מיקי נם ושוב קם – לא מצליח להירדם. אולי מזג האוויר משתנה? נכנס למטבח – שתי כוסות מיץ, יפית הכינה. לקח בזהירות והלך לחדר של אלונה. ישבה במיטה, הביטה החוצה. — מה איתך, אלונה? – חייך. – מיץ! היא לקחה לגימה: — גם אתה לא מצליח להירדם? — מזג האוויר… — גם אני מהבוקר לא משהו – הנידה ראשה. – מרגישה שנשאר לי מעט. תקבור אותי יפה. — אלונה, מה את אומרת. איך אחייה בלעדייך? — אחד מאיתנו ילך ראשון. — די! בואי למרפסת! ישבו שם עד הערב. יפית הכינה לביבות גבינה. אכלו, צפו בטלוויזיה. סרטים חדשים כבר לא מבינים. אז רואים קומדיות ישנות וסרטי אנימציה. הערב ראו רק אנימציה אחת. אלונה קמה מהספה: — אלך לישון. עייפתי. — אז גם אני. — תן לי להביט עליך! – אמרה פתאום. — למה? — סתם, להביט. נשארו להביט זה בזו – אולי נזכרו בנעוריהם. — בוא, אלווה אותך למיטה. אלונה אחזה את בעלה בזרוע, והם הלכו לאט. הוא דאג לה, כיסה אותה היטב, ושב לחדרו. משהו העיק על לבו. התקשה להירדם. הרגיש כאילו לא נרדם בכלל, אבל השעון הורה שתיים בלילה. קם, הלך לחדר של אלונה. היא שכבה עם עיניים פקוחות: — אלונה! החזיק בידה. — אלונה, מה קורה! אלו-נה! ופתאום, הרגיש גם הוא מחנק. חזר לחדר, הוציא מסמכים מוכנים, הניח על שולחן. חזר אליה, הביט בפניה. ואז שכב לצידה, עיניים עצומות. ראה את אלונה, צעירה ויפה, כמו לפני שבעים וחמש שנה: הולכת אל האור. רץ אליה, תפס בידה. בבוקר יפית נכנסה לחדר. שניהם שכבו שם, חיוך מאושר קפוא על פניהם. לבסוף התקשרה למד”א. הרופא הביט בהם, הניד בראשו: — הלכו יחד. כנראה, אהבו מאוד… לקחו אותם. ויפית נפלה על הכיסא, הבחינה במסמכים ובצוואה על שמה. הניחה את הראש על הידיים ופרצה בבכי… עשו לייק והשאירו תגובות!

אֵיזוֹ אִשָּׁה טוֹבָה. מַה הָיִינוּ עוֹשִׂים בְּלָעֲדֶיהָ?

03

“Tuve que comprarme una nevera para que mi madre no se llevase mi compra”: así es la vida de Anna, compartiendo piso y herencia con su madre en Madrid, entre disputas familiares, independencia y la difícil convivencia tras la pérdida de su padre y la llegada de un padrastro que nunca la aceptó

Tuve que poner una nevera aparte cuenta Carmen.

00