תקלה קטנה
די נו, לא מאמינה!
רותם, בידיים רועדות על ההגה, כמעט נכנסה בקורל לבנה שחנתה צמוד ל”סוסיתא” שלה. הג’יפ השחור והגדול, שעבר עכשיו מולה, היה מוכר לה מדי. הרי איתו בדיוק, דניאל השכן שלה, בכל בוקר לוקח את ילדיה יחד עם הבנים שלו לבית הספר.
אבל הפעם, שצמוד אליו ישבה אשה לא מוכרת כלל, רותם כמעט עצרה נשימתה.
השפתיים המחודדות בפוזה אופנתית והכובע המוזר הספיקו להסביר לרותם חלק מהעניין, אם לא את כולו.
איזה חוצפן! לא להאמין! רותם ללא היסוס יצאה מהחניה והחלה לעקוב אחרי הרכב של דניאל, בלב רותח.
בדיוק כמו בספרי המתח שהיא אוהבת, רותם הזדחלה אחרי רכב יונדאי כסוף, מכסה עיניים אבל לא מנתקת קשר עם ה”ספינת נוסעים” של דניאל.
הוא עצמו היה קורא למכונית שלו “ספינה”. רכב שקיבל בירושה מאביו המנוח, לא היה מסוגל להחליף אותו זיכרון כבד ומשמעותי.
את אבא שלו דניאל איבד לפני יותר משנתיים, אבל הפצע נותר טרי. עוד בילדותו, אחרי שאמו של דניאל קרסה לפתע במטבח, הוא עצמו בקושי בן שנתיים החל לבכות צורח בלי הפסקה, עד שאביו, שבלחץ עז שב לעבודה שוכח משהו בבית, נכנס פנימה ומצא את בנו רועד ולידו האם שאינה מגיבה. כשמגן דויד הגיע, כבר היה מאוחר מדי.
המכה הייתה כואבת. אביו של דניאל, מתאגרף לשעבר, ידע היטב איך זה מרגיש להיות חסר אוויר ובלי תקווה. ואז עזב גם האור מחייו.
בני משפחה משני הצדדים לחצו עליו למסור את הילד למשפחה מרוחקת, לטיפול סבתות, אך הוא עמד על שלו.
אתה גבר, צריך לעבוד, לנהל את החיים. עם תינוק קטן איך תתמודד?
עוד לא יודע, השיב ברצינות.
בסוף, הפתרון נמצא: מרים, שכנה פנסיונרית, הסכימה לטפל בדניאל-קטן בכל זמן שאביו בעבודה. כשדניאל טיפה גדל, הלך לגן, ומשם החיים התחילו להתייצב. אבא של דניאל הפך כל רגע פנוי לזמן של שניהם בלבד, ולמרות הצעות מנשים, נותר לבדו.
מרים, אלמנה בלי ילדים משלה, גילתה חום לדניאל כאילו היה נכדה, והילד נישא בכנפיים של אהבתה.
את סבתא שלי?
לא, דני! אתה יודע מי הן הסבתות האמיתיות שלך!
את כמו סבתא?
כמעט…
את אוהבת אותי!
המון, דני שלי, אתה החביב שלי.
אי אפשר היה לסרב לכזה דני קרא לה “סבתא”, ומאז בכל חג היה מצייר שלוש ברכות, מבלבל את הגננות, עד שהן התרגלו.
איתו גדלו ילדים נוספים, בשקט קיוו הנשים הלא נשואות בגן שאביו של דניאל יפנה יום אחד אליהן, אך הוא ידע שתפקידו לגדל את בנו ולא התפתה לשום חולשה.
דניאל התבגר, סיים תיכון, בחר אוניברסיטה בעצת אביו ופרש בפני מרים את לבו:
אין לי מזל עם בנות.
נו, באמת? ולמי אתה חושב שנשקת מתחת לחלון? חייכה מרים.
היא נפרדה ממני. אמרה שחסר לה משהו, מה חסר? לא מבין…
כלום לא חסר. אתה טוב, יפה, חכם. היא לא שלך. תחכה ונראה. האחת שלך בסביבה, רק תביט יותר.
צדקה מרים.
סטודנטית ביישנית ששמה נועם, עזרה לדניאל בהכנת סיכומים כאשר הוא כבר עבד במשרד של אביו. היא ייחלה להתקרב, אבל לא העזה. דניאל, שגדל על ברכי הנחושה, לא קלט את רמזיה של נועם.
מרים, זו שחזתה הכול, תפסה עניין מהר:
אין לו חברה, נועם. פנוי, עד כמה שאני יודעת. נגעה קלות בכתפה של נועם והבינה הכול רק מהמבט שלה.
בערב, שכבר הייתה בידה של מרים החלפה, קיבל דניאל “טפיחה חינוכית” ראויה:
בשביל מה? הופתע.
אל תבלבל לה את הראש!
של מי, בכלל?
של נועם! דני, האושר שלך פה מתחת לאף.
בסוף, חתונה צנועה בקשה של נועם. לאבי דניאל היה חשוב ערך העניין, אך רצה לאפשר למשפחתה הצנועה להרגיש בנוח.
לגבי חמותה של נועם, אביו של דניאל חשש. זוכר כיצד הסבתא השנייה התקשתה להשלים עם המוות של בתה, וכל ביקור של דניאל אצלה היה מלווה בכאב ובהלקאה עצמית מצידה, עד שעם הזמן התרככה ונפשה נמסה מול נכדהּ.
דור גדל כך, משמש בין שני בתים, אך תמיד חיכה לאביו שייקח אותו בחזרה.
דניאל זכר את סיפוריה של סבתו, תוגת הזיכרון נגעה בו לכל אורכו. אמו, יפה ומחייכת בתמונות, הייתה דמות רחוקה; וגם שנים אחר־כך, קניית בקבוק בושם לסבתא מרים פתאום שלחה אותו אחרי אישה זרה בקניון ריח שכמו נלקח מעבר.
אלו הבשמים של אמא שלך… הסביר אביו, ודניאל שמר את הבקבוק אצלו בחדר, גשר דק לעבר שאבד.
הימים נקפו, דניאל ונועם חוו ניסיונות כושלים להביא ילדים. עשור שלם של תקווה שנשחקה. מרים הזמינה את דניאל לתה:
משהו לא מסתדר?
כלום לא מסתדר. הכול תקוע, מרימה ידיים!
תירגעו! כל דבר בעיתו… אולי אתם עדיין לא מתאימים להיות הורים.
למה את אומרת כך?
כי זוג צריך לקבל זה את זו, כפי שהם. הרבה סבלנות בחיי גבר, דני! סבלנות לאשתך, לילדיך, למשפחתך. אחרת, מה לתקוע יתד, להאמין, להחזיק מעמד. האמונה תביא אתכם לתוצאה.
אבל אנחנו כבר עשר שנים מחכים…
אל תפסיק להאמין. תמשיך לאהוב.
כשהפסיקו לקוות, באו הבשורות: נועם פתאום בחולשת בוקר, בחילות, עייפות. דניאל, יושב מתוח במרפאת קופת חולים, לא מאמין כשהרופא מברך:
ילד בדרך!
נועם, בוכה וצוחקת ליד דניאל שצופה יחדה באולטראסאונד.
הנה, דני, הקטן שלנו…
הילד הראשון לוי נולד בריא, כבד ויפה. נועם הבטיחה מיד שתחזור לאותם הרופאים בלידה שנייה. אחריו, באה בת תמר, אחריה עוד בן איתן. הילדים התווספו במהירות, ולא עוד המתנה מתוחה.
המשפחה התרבתה, הדירה שבירושה מאביו של דניאל הייתה כבר קטנה מדי.
הגיע הזמן לבית פסק אבי דניאל בונים!
מגרש נרכש, התכניות מוכנות, אבל הבנייה נתקעה במשברים כלכליים. דניאל ואביו התאמצו לשמור על העסק, הבנייה נדחתה.
וכאן, מרים שוב הציעה פתרון:
דני, המחסן שלי מרווח יותר משיקום הדירה של אביך. בואו אליי. אנחנו, המבוגרים, נסתדר במקום קטן יותר בית אמיתי לכם ולילדים. תחשבו על זה.
ההעברה התבצעה. נועם עסוקה בילדים, דניאל עובד שעות נוספות כדי לחלץ העסק, ובינתיים אבי דניאל קמל, מחביא כאבים להביא שקט לבנו.
כשידע שאין לו הרבה זמן, קרא אליו את דניאל:
הדירה שלי הולכת למרים. מגיע לה. אין קרוב ממנה. עשתה עבורנו כל מה שאמא אמיתית עושה. תשמור עליה, כי היא המשפחה שלנו לשניכם.
אבא, אני יודע, אין צורך להסביר. הכול מובן.
הבן הרביעי, יובל, נולד חודש לאחר מותו של סבא יוסי. הקטן לא זכה להכיר, אבל למד לספר בגאון לכל שואל שהוא קרוי על שמו של סבא.
החיים עברו בקפיצות הזויות, ילדים גדלו במהירות ואהבה מילאה כל פינה בבית.
נועם, חברותית מטבעה, בוררת סביבה בקפידה. החברות באות בעיקר מגינת השעשועים, ביניהן היתה אחת חשובה רותם.
רותם, כנועם, אוהבת תיאטרון וספרים אך כל ימיה נמדדים בין ארבעה ילדים ושתי עבודות. היא מצאה בחברות עם נועם עוגן אמיתי, אוזן קשבת עם שקט שמאפשר לוותר על משקולות סודיים.
הנישואין שלה היו מורכבים בעלה, גיל, יפה תואר וחביב נשים; אמנם דאג לכלכלת ביתם, אך עוד משלה את עצמו שהוא צעיר ובנה לעצמו מעין חוקים גמישים. רותם, בייאושה, החליטה ש”כך כל הגברים”.
אולי משום כך, כשהיא ראתה את דניאל עם אותה אשה אלמונית ברכב, קפצה לה האש בעורקים וחייבת להודיע לנועם.
הג’יפ פנה לסמטה צדדית. רותם זחלה בפקקים, מנסה להסתיר עצמה, עד שהרכב של דניאל נעצר בחניה של מסעדה מוכרת מקום בו בילתה גם עם גיל.
דניאל והאשה המסתורית יצאו ונכנסו פנימה, ורותם נותרה תפוסה האם להמתין להם, או לעוף ישר אל נועם ולפתוח הכול.
אבל ככל שחשבה, כך החשק גווע.
אז תספר ואז מה? ארבעה ילדים, מרים המזדקנת בקושי קמה מהכורסה. אמה של נועם, שגם לה בעיות רפואיות ודניאל כבר פעמיים טס איתה לעין טובה לעזור. מידע חסר מי היא אותה אישה? אולי סתם עניין חולף? אצל גיל, זה מתחלף שוב ושוב… למה להרוס על איזשהי טעות?
רותם היכתה באגרוף בהגה, וצפצפה שלהדהד בסמטה והבריח יונים שפיזזו על שפת המדרכה.
הצפצוף העיר אותה. גברים, אה? כולם אותו הדבר? למה שנועם תשלם מחיר כזה?
רותם נסעה הביתה, המשיכה לגעור על המכוניות, ומדי פעם ניגבה דמעות מהלחיים.
לא! לא תאמר לנועם. כלום. אולי היא לא חברה טובה. לו מישהו סיפר לה על גיל בבירור, הייתה שונאת לנצח. שמועה נסבלת, ידיעה לא. זה שובר הכול. מילים אפשר לשנות, אך כשמבט מבין חדירה, העולם מתפרק ומאבד קווים ברורים.
רותם חנתה ונשארה במכונית דקות ארוכות, מנסה לאסוף את עצמה, עד שהטלפון צלצל דניאל.
היי, רותם, תוכלי להגיע בשמונה? אנחנו חוגגים, נשמח שתבואו.
הניחה את הטלפון, הכתה קלות בלחיים.
מה זה היה ? רק לפני רגע ראתה אותו עם מישהי אחרת, עכשיו הזמנה לחגיגה. דניאל ונועם מעולם לא חגגו יום נישואים עם חברים, בדרך כלל ברחו לאיזה צימר בגליל.
אבל הפעם רותם הולכת איך לא? הרי היא חברה!
השמלה כבר נרכשה, הנעליים חדשות, תסרוקת מחמיאה. גיל, בוחן בעיניו, מציע בהומור:
תתחילי לחייך, יהיה גם אצלנו יום נישואין, אני אביא שמפניה…
רותם גיחכה, שפתון משוכפל.
האירוע מושקע, מהודר. פרחים טריים, נרות, קישוטים בכחול וכסף, בדיוק כמו שנועם אוהבת. כשהן הולכות לפדר אף, רותם רואה טבעת חדשה בבהקת יהלום ענק על אצבעה של נועם.
במחילה, חוטא… מכפר על משהו…
בחדרי השירותים, רותם כמעט נתקפת תדהמה לפגוש בה את האישה המסתורית שהייתה עם דניאל. פניה שונות לחלוטין: ז’קט מחויט, איפור עדין, שיער אסוף.
את?! רותם לא מצליחה להסתיר תדהמה.
אנחנו מכירות?
האשה דואגת ונעימה מסבירה שהיא מארגנת האירוע. דניאל הזמין אותה ואת הצוות שלה לקשט את האולם. זהו האירוע העסקי הראשון של החברה הקטנה שלה.
אפילו בעלי עזר לנו, היא מחייכת, את יודעת, אני בהריון, לא יכולה כבר לטפס על סולמות.
רותם בהלם. היא ממלמלת:
כל הכבוד לך… הכול נפלא.
תודה! דניאל די התרגש, רצה הכול מושלם. אפילו בעלי סידר את הפרחים. אגב, אם תצטרכי רופא נשים טוב, יש לי המלצה. שמעת שלנועם יש ארבעה ילדים?
בטח. המון אושר, ולרותם בידיים חמימות, מתפוגגת המועקה. את תסתדרי, אל תפחדי, כל טוב.
התרגשויות. רותם יוצאת, מחבקת את נועם בחיוך רחב שמרי על עצמך. בחוץ כבר מלגלגים הנה החתן “נשוי”, מתקיימת החופה מחדש, הצחוק והברכות ממלאים את אולם.
כל הערב, חושבת רותם איזה קל להרוס הכול מטעות קטנה, ממילה מיותרת של רגע אחד. חיים שלמים עלולים להיעלם, והשמחה תהפוך צל.
תקלה קטנה… מסכמת בלחש, גומעת מהשמפניה, פונה אל גיל.
אז מה, אצלנו מריר או מתוק?
מריר, רותם, עוד כל כך מריר!
