אל תקח את זה אישית, טזופיה, אני לא מתכוון לחיות איתך,
אולי ננסה? צחקה טזופיה, כמעט שלא מצמצמת עיניה, ופניו של יוסי התחממו.
אמרתי לך הכל, תזארה
אורלי פודברז׳ניק נולדה בזמן שיוסי היה בכיתה א’. הוא זוכר היטב את אימתה, רונית, שהייתה ידועה בכל השכונה כאישה יפה עם בטנה העגולה, ואת אביה, אורי, שהיה גאה בכל מעשיו.
ולאחר מכן רונית הייתה דוחפת מרפסת של סל, אותו יוסי תמיד רצה להסתכל פנימה אז הוא חשב שזה נס.
יוסי גדל, ואורלי גם היא גדלה. היא יצאה מהבית ההורי בלבוש צבעוני עם קשת גדולה על ראשה הרזה, ושיחקה עם חברותיה, בונה בית קטן ליד גינה.
יוסי צפה בכל זאת מהחלון של ביתו, שנמצא בצד השני של הרחוב, מול בית משפחת פודברז׳ניק.
יוסי, תסיע את אורלי בבקשה! ביקשה רונית יום אחד. יוסי לא סירב, ולפחות שנה הפך למלווה של ילדה בכיתה א’.
בבוקר הם הלכו לשיעורים בדממה; אחרי זמן קצר אורלי לא יכלה יותר לשתוק, ובמקום זאת סיפרה לו סיפורים מהכיתה. השיעורים של אורלי הסתיימו מוקדם, והיא חיכתה בסבלנות עד שיוסי יתפנה. לפעמים יוסי הלך הביתה עם חבריו לכיתה, ואורלי הלכה איתם. הוא הרגיש שהרגלי היומיום נרכשים, והבוקר קיבל אותה בברכה בכניסה, תפסה אותה מיד ויחד הלכו לבית הספר.
בשנה הבאה, בספטמבר, אורלי ביקשה לשמור על שקט כדי שתוכל ללכת עם חברותיה. מעתה הן הלכו לפניו, והוא נוהג לשמור מרחק קטן ולהיות מוכן לעזור ברגע הצורך.
פעם אחת, בדרכם, נמצא ברווז על הדרך. הוא חימם וצפצף, והבנות התיבו לחצות. יוסי עמד ביניהן ובין הברווז, והן עברו ברעש.
בשנה הבאה יוסי עבר ללמוד בכפר גדול בקרבת חיפה, שם הייתה חטיבת ביניים, והיה חוזר הביתה רק בסופי שבוע ובחופשות. אורלי נראתה כאילו שכחתה אותו, חצתה בעיניים למטה ולא נפתחה לה ברכה.
מאוחר יותר יוסי נרשם למכללה לתעופה, וכעת חזר הביתה במעט מאוד.
אמא, מי זאת? שאל יוסי בעוצר נשימה, כשיצאה מהשער של פודברז׳ניק נערה גבוהה ואלגנטית.
זאת אורלי שלנו! ענתה אמו, מביטה מהחלון ומחייכת.
מתי היא הגיעה? תגרה יוסי בתמימות.
הגיע הזמן נשמה אמו בחמימות, ואני רואה, כל פעם אני שמחה שהטוב ביותר מגיע מההורים.
הוא ראה מדי פעם את אורלי במעין צל, כשהורק היה מכסה את החלון. היא יצאה עם דלי על יד ברז המים, והרוח פקחה את הפרחים על גן הירק. בבוקר אחד היא לבשה חליפה מחויטת והלכה למבחנים.
גם יוסי רצה לשוב וללוות אותה, אך קולו של אביו בתיקון גדר חצץ, “קול כזה תלך עד קצה העולם!” הפך את העניין למורכב.
יום אחד, כשיצא מדלת הבית עם דלי מים, מצא אותה אצל הברז.
שלום! פנתה אליו אורלי, והרעידה את לבו של יוסי.
שלום, אורלי, הוא נענה בחולשה.
השיחה נמשכה בעיכוב, הוא לא מצא נושא לדבר עליו. יוסי עזב באותו ערב עם תחושת געגוע עמוקה נראה שהוא באמת התאהב.
לאחר שירות צבאי ובחירת מקצוע, נשלח יוסי לצפון, לעיר המפוזרת קציר.
***
פעם הבאה כשחזר הביתה, לקח איתו תקווה שיאמר לאורלי את רגשותיו, והיא כבר הייתה בגילה המתאימה.
ביום הראשון נפל על הדרך, אך אחרי זה החלו ימי עבודה קשים. אביו, כמו תמיד, תכנן את השימוש האופטימלי בכוח העבודה המשני.
בבוקר היום השני נסעו ליער כדי לקצור עצים, אחרי כן פירקו אותם והכניסו למחסן. לפני החופשה, החליף אביו חידוש של חציית הדלת של הסאונה, ואז החליף רצפתה, ולבסוף החליף רצפת האורווה. כך עברו שבועיים.
מדי פעם יוסי הביט בשערים השכנים, שנסגרו ברובם; מדי פעם יצאו רונית או אורי, אך אורלי לא נראתה.
אמא, למה אורלי לא נראית? שאל יוסי לבסוף.
היא הלכה ללמוד בעיר. ענתה אמו.
כך חזר יוסי למפוזרת, ובשנה שלמה לא ראה את אורלי חוץ מפעם אחת, מה שלא רצה. הוא המשיך לצפות ממאחורי וילון טלית, כשאחד הבחור הגבוה מהכפר הלך איתה. הוא סיפר בדיחות וצחק על עצמו, והיא חייכה בחן, אך נראתה מרוחקת מיוסי.
בסוף יוסי גילה שאורלי נישאה לו ושוחחת עם בעלה במרכז גרוסון. הוא היה מבקר את הוריו לעיתים, ושמע את קולה ממרחוק.
יוסי, תפסיק להתעצב, אתה כבר לא ילד אמרה אמו, כנראה שכבר קיבלה את העובדה שלו.
הסיפור מלמד: לעיתים ההזדמנויות שנשארות מאחור הן שיעורים של גדילה, והלב שמחפש אמת ימצא שלווה בעצמו, גם אם הדרך שונה ממה שדמיינה.
