אני חייבת לשתף אותך, כי הלב ממש דורש חברה. סיפורה של דפנה, גיסתי, שבמשך שלוש שנים טיפלה באמא של בעלה, רות חיה, בבית שלהם בבת ים. כל בוקר התעוררה לריח של מרק עוף ושל תרופות, שהיה חזק יותר מכל בושם. רות חיה תמיד הייתה מוטלת על ערימות כריות, קצת דומה לציפור עייפה מהחיים, והעיניים שלה היו עוקבות אחרי כל תנועה שדפנה עשתה.
יום אחד, בזמן שדפנה טרחה במטבח מנקה, מסדרת, ואמא רות חיה כרגיל צורחת מהחדר שלה: “תביאי קצת מים, אני כבר משתגעת מצמא, את בכלל שומעת אותי או שאת עושה דווקא?” דפנה הייתה רגילה לזה; שלוש שנים היא סופרת בלב עד עשר, מנסה לא להתעצבן, שואפת עוד טיפת סבלנות בכל יום.
דפנה נכנסה עם כוס מים לחדר, נזהרת לא קרה מדי, לא חם מדי, כמו שרות חיה אוהבת. הכוס הונחה ליד המיטה, בין שלל תרופות, טיפות, ופותרי תשבצים, אבל עיניה של דפנה נתקעו על מעטפה מוכרת שלא הייתה שם קודם. היא חיוותה על הניירות ושאלה: “רות חיה, יש פה משהו שצריך לקנות מהבית מרקחת?”
רות חיה, שבאותו בוקר נראתה חלשה, הפכה פתאום זריזה, ושמה את היד על המעטפה: “אל תיגעי. זה שלי, עניינים שלי.”
דפנה הופתעה, כי בדרך כלל היא הייתה צריכה לעבור על כל נייר חשבון חשמל, קופת חולים, פנסיה. עכשיו זה פתאום “פרטי”. לפני שדפנה הספיקה לשאול, הדלת נפתחה, ובעל הבית, גל, בעלה של דפנה, נכנס. הוא עשה את עצמו עייף, אפילו לא הסתכל עליה, חיבק את אמא ושאל, “מה קורה?”
רות חיה מיד שינתה מבט: “גל, תציל אותי מהמפקדת הזאת!”
דפנה הרגישה את העלבון בתוכה. כשהייתה לרות חיה אירוע מוחי, הכל היה עליה. לא היה כסף למטפלת, וגל סירב לשים אותה במסגרת “איך זה ייראה?” אז דפנה עזבה את הספרייה שהיא אהבה, לקחה את רות חיה מהדירה ביהוד, הביאה לבית בבת ים, וכסף מהשכירות הלך רק לתרופות ושיקום.
בערב, גל בקושי אכל, עסוק בטלפון, ודפנה ניסתה לקבל פירור חום: “טעים?”, “בסדר.” גל פתאום אומר: “אמא רוצה שירדן תבוא. היא מתגעגעת.”
ירדן, בת של אחותה המנוחה של רות חיה, הייתה מגיעה פעם בשנה, מביאה עוגה זולה מהמאפייה, יושבת שעה ומדברת על הגברים הלא מוצלחים שלה עוזבת, משאירה את דפנה לנקות ולשקם את מצב הרוח של רות חיה.
למחרת ירדן הגיע, נכנסה בלי להוריד את הנעליים, אמרה לדפנה “נראה שאת קצת מלאה, את יודעת”, ומיד הלכה לחדר של רות חיה. השיחות שלהם היו חצי בכי, חצי התפעלות, שעה של לחישות. דפנה ברחה למטבח, לא יכלה לשמוע את זה.
פתאום ירדן יוצאת עם אותה מעטפה, דוחפת אותה לתיק שלה. “אני חייבת לרוץ, את נהדרת, דפנה, הלוואי שתעשי גם שינוי בעיצוב, הווילונות כבר מיושנים.” ועפה.
בערב, דפנה שאלה בעדינות: “רות חיה, על איזה ניירות דיברת? צריך משהו מכל זה?”
רות חיה הסתכלה עליה במבט ניצחון: “זה, דפנה יקירה, התודה שלי! ירדן היחידה שאוהבת אותי באמת, לא בגלל הדירה, פשוט כי היא משפחה!”
דפנה מרגישה חור בלב. “איזו דירה, רות חיה? הכסף מהשכירות הולך רק לטיפול שלך, הסכמנו שזה ישמש את המשפחה.”
רות חיה צחקה צחוק יבש: “הסכמתם… נטף לכם חלומות! היום הגיע נוטריון כשהיית בחנות. חתמתי על הנכס, נתתי אותו לירדן. הכל לפי ספר החוקים! זה נחתם, לא הפיך!”
דפנה קפאה עם הסדין ביד, החיים התפזרו. שלוש שנים של טיפולים, לילות בלי שינה, ועדיין היא “הזרה”.
“האם גל יודע?” “יגלה בזמנו. זו הרכוש שלי, ואיך שמתחשק לי, כך אני נותנת. עכשיו תני לי מרק, וקבעי את החיתול, לוחץ לי!”
דפנה יצאה מהחדר, לבשה מעיל, לקחה תיק, וסגרה את הדלת מאחוריה. היא פשוט לא יכלה להישאר שם, הייתה חייבת אוויר.
היא הסתובבה שעתיים ברחובות בת ים. מחשבות על בגידה מילאו אותה לא רק של רות חיה, אלא גם של גל, כי נוטריון לא מגיע לבד, מישהו צריך לפתוח דלת.
כשחזרה, גל ישב או אכל מהסיר במטבח. “איפה היית? אמא צורחת, ואני אמור לסדר לה חיתולים? אני גבר, זה דוחה!”
דפנה הסתכלה עליו, כאילו בפעם הראשונה. מול עיניה היה גבר שלא תמך בה, אלא כזה שהיה נוח לו.
“גל, רות חיה נתנה את הדירה לירדן. ידעת?”
גל נבהל, השתנק מהמרק. “מה? שטויות!”
“לא שטויות. היא אמרה, ירדן לקחה את המסמכים והנוטריון הגיע. מי פתח לו?”
גל התחיל לקרוע לחם על השולחן: “כן… הייתי שם. היא אמרה שזה משהו על הפנסיה. הכנסתי את הנוטריון, היה לי דחוף לעבודה.”
“אתה לא הבנת מה זה? היא פשוט מחקה את כל מה שתכננו, נתנה את הדירה לאישה שזרוקה פה פעם בשנה. מי ישלם עכשיו?” דפנה שאלה, קולה נרעד. “מה עם התרופות? לא נותר כסף, וירדן יכולה למכור את הדירה. אתה מצפה ממני לעבוד בשביל זה?”
“אל תתחילי עם היסטריה! נעשה מה שצריך, נגדיר אותה כלא כשירה משפטית!”
דפנה צחקה בכאב: “כשאתה היית צריך שהיא תדבר היטב, אמרת שהיא חדה. אתה באמת חושב שהנוטריון שונא את עצמו? הוא לקח אישור שהיא בכושר מלא.”
רות חיה צעקה שוב מהחדר: “דפנה! אני רטובה! תבואי!”
גל סינן: “די, דפנה, תעשי מה שצריך. אי אפשר להשאיר אותה ככה.”
ופתאום הכל נפרם לדפנה. היא הסתכלה על הידיים שלה אדומות ויבשות, און ייבשה מהכביסות. היא חשבה מתי הייתה בפעם האחרונה אצל הספר.
“לא,” היא אמרה.
“מה לא?”
“אני לא אמשיך. אני לא אמשיך לטפל, לבשל, לשמוע עלבונות. יש לה בעלת דירה חדשה שתבוא, שתדאג. התקשר לירדן.”
“את משוגעת? היא לא תענה! זה עליי?!”
“כן, גל. זאת אמא שלך, לא שלי. היא נתנה את הדירה למשפחה שלה. אני ‘הזרה’, כמו שאמרה.”
דפנה אספה מזוודה מהארון.
“מה את עושה, דפנה? לאן את הולכת?”
“אני הולכת. אעבור לאמא שלי ביהוד. צפוף, אבל שם אוויר נקי.”
“לא נכון! נבהלה רות חיה, לא עשתה בכוונה! נתקן!”
“תשכור מטפלת. או תטפל בעצמך. אין כסף? אז אתה תעשה הכל לבד. ברוך הבא לעולם שלי!”
דפנה ארזה, מזג האוויר בוכה איתה, אבל היא הייתה צריכה לברוח, מהר.
“אני לא אתן לך ללכת! את אשתי!” זעק גל.
“בשלוש שנים הייתי בנפילה. שמחה לא הייתה. אני מבקשת גט.” דפנה ענתה בשקט.
“בגלל הדירה?!”
“לא בגלל הדירה, גל זה בגלל שהפכת אותי לעבדת, בגלל שפתחת את הדלת לנוטריון. בגלל שאתה מודאג על החיתולים ולא עליי!”
היא השאירה את המפתח, יצאה, וקראה למעלית. כשהדלת נסגרה, היא נשענה על המראה, בוכה, אבל מרגישה הקלה עצומה.
שבוע ראשון אצל אמא חיה בבית אמיתי. דפנה ישנה המון, שטה בפארק, קנתה סים לטלפון חדש. שמועות הגיעו אליה. דרך חברה משותפת היא גילתה שירדן מתכוונת למכור את הדירה, נתנה חודשיים לדיירים להתפנות, ולא מעוניינת כלל לטפל ברות חיה. גל לקח חופשה, ניסה לגייס את הילדים הגדולים. הבן, רועי, התקשר: “אבא אמר שאת בוגדת, אבל אנחנו יודעים מה עשית. אנחנו לא יכולים לעזור, זה לא בשבילנו.” דפנה הייתה גאה בהם.
אחרי חודש, היא חזרה לעבוד בספרייה, ריח הספרים הוא התרופה שלה. היא הגישה בקשה לגירושין, גל לא הגיע לדיונים.
ערב אחד הוא חיכה לה מחוץ לבית. נראה עייף, מוזנח. “דפנה… תעזרי לי. אני לא מצליח, היא צורחת. ירדן כבר מכרה את הדירה, אין לנו כסף, אין מטפלת. פיטרו אותי.”
דפנה הסתכלה עליו, לא הרגישה כלום.
“מה זה קשור אלי, גל?”
“את הרי יודעת איך לטפל. תחזרי, אסתדר, נמכור את הבית ונשכור מישהו.”
“אתה מוכן ‘לסלוח’ לי?” היא חייכה במרירות, “זה אני שצריכה לסלוח. ואין לי כוונה.”
אבל הוא התחנן: “רות חיה כבר מתגעגעת אליך, היא אומרת שרק את יודעת להכין דייסה כמו שצריך.”
“אפשר היה להזכר בזמן,” דפנה אמרה.
“לירדן לא אכפת, היא נוכלת!”
“היא קיבלה את מה שנתנו לה. רות חיה ניסתה לקנות אהבה בנדל”ן העסקה נסגרה.”
“את נהיית קרה,” לחש גל.
“אני נהייתי חופשית,” תיקנה אותו. “אל תבוא שוב. יש לנו דיון עוד שבוע, מקווה שנגמור מהר.”
דפנה נכנסה לבניין, גל קרא אחרי: “אם אשים אותה בבית אבות? אני לא יודע איך ממלאים טפסים!”
“תלמד באינטרנט. הייתה פעם מנהל, תסתדר. אני סיימתי את התור שלי.”
היא טרקה את הדלת.
במעלה הדירה, היא הסתכלה מהחלון. גל נראה קטן ומסכן למטה, מאוים מהאחריות, סוף סוף נושא את העול. דפנה סגרה את הווילון.
במטבח, אמא שלה אפתה פיתה עם כרוב.
“מי היה פה, דפנה?” שאלה אמא.
“סתם טעו בכתובת, אמא.”
דפנה התיישבה, לקחה פיתה חמה, ולראשונה מזה שנים, הרגישה את הטעם באוכל. החיים המשיכו, והפעם היא הייתה שלהם בלבד. אפילו רות חיה קיבלה את מה שמגיע לה את משפחתה האמיתית, ואת בנה שנאלץ סוף סוף להתמודד. צדק מסתבר תמיד מרגיש טוב ואפילו אם הוא מוגש קר, הוא הכי משביע בעולם.
