תביאי לי מים, אני כבר שעה צועקת, ואת עדיין מרעישה עם הסירים, בכוונה, בטח, כדי לא לשמוע!
הקול הצורב והחצי-צרוד מהחדר המרוחק גרם לטליה כמעט להפיל את המצקת מהיד. היא לקחה נשימה עמוקה, וספרה עד עשר מנהג שנולד אחרי שלוש שנים בגיהנום הזה. ריח עוף מבושל ותרופות נישא באוויר הדירה; תערובת שהפכה כבר לטפט ולווילון קבוע. טליה כיבתה את הגז, מזגה מים בטמפ החדר (חלילה לא קר, אסור חם), וצעדה לחדר של חמותה.
בלהה שושן חצי שכבה על כריות גבוהות, נראית כמו תנשמת עייפה וחסרת סבלנות. עיניה הבהירות, שדמו למים, לא הפסיקו לעקוב אחר טליה. על השידה בין בקבוקים וכדורים היה מונח פתאום מעטפה עבה שמוזרה להפליא.
הנה, גברת שושן, שתפי. טליה הגישה לה את המים, מנסה להישמע סבלנית ולא עצבנית. לא שמעתי, היה רעש מהקולט אדים. המרק עוף מוכן, אני אכין לך ירקות כמו שהרופא ביקש.
בלהה לקחה כמה לגימות קטנות, עיוותה את פניה כאילו מזגו לה חומץ, והניחה את הכוס בצד.
תמיד יש לך תירוצים מסננת, ומוחה את שפתיה בקצה שמיכה. פעם קולט אדים, פעם שואב אבק, פעם מדברת עם חברה… והאמא של הבעל שוכבת כאן, מתה מצמא.
אל תגידי ככה, אני תמיד איתך, טליה כבר רגילה להרפות מהטחות. היא ניסתה לסדר את השמיכה, והעין שלה שוב נמשכה למעטפה. בזוויתה הציץ מסמך עם חותם רשמי.
מה זה? הנחיות מהרופא? היא שאלה, מצביעה על השידה. אולי צריך לקפוץ לבית מרקחת.
בלהה שושן שלפה במהירות את ידה וכיסתה את המעטפה, בתנועה זריזה בצורה משונה, במיוחד ממי שטען לפני רגע שלא יכולה להרים כף.
לא לגעת! צרחה. זה ענייני, לא שלך.
טליה הופתעה. בדרך כלל החמות אוהבת לפרט לפרטי פרטים כל דוח רפואי, חשבון מים, אפילו מכתבים מביטוח לאומי. פתאום כל זה סודי.
רק שאלתי… ניסתה טליה, ואז הדלת נטרקה והמדרכה רעדה מצעדים כבדים.
יונתן הגיע! השינוי בפני בלהה היה פלאי חיוך דביק וחנף הופיע. בני, בוא מהר לאמא, תציל אותי מהסוהרת הזו!
יונתן, בעלה של טליה, נכנס, עייף, חולצה מקומטת, עניבה בטוויסט. מנהל מכירות שמוצא דרכים להימנע מדירה שמרגישה כמו מחלקה גריאטרית.
שלום אמא, שלום טליה, הוא סינן, נשק לאמו, לא הסתכל על אשתו. מה קרה עכשיו? איזו סוהרת? טליה דואגת לך כמו לילד.
דואגת היא… בלהה שושן החזיקה שפתיים. מחכה שאני אמות ו… חושבת שלא רואים? העיניים שלה קרות, ריקות. אין בה טיפת אהבה, רק חובה.
טליה הרגישה את העלבון עולה בגרון. לפני שלוש שנים, כשבלהה קיבלה שבץ, היה ברור או מטפלת, או בית אבות. כסף למטפלת טובה לא היה, יונתן פסל בית אבות מה יגידו אנשים, להשליך אמא של הבעל? אז טליה עזבה עבודה אהובה בספריה, העבירה את בלהה מהדירה שלה לדירתם, הדירה של בלהה הושכרה כדי לממן תרופות ושיקום.
אני אלך להכין שולחן, הפטירה טליה ויצאה.
בארוחת הערב, יונתן דקר את הקציצה עם מזלג.
טעים? שאלה טליה, מקווה לאיזה מגע של חיבה.
בסדר. העיניים לא ירדו מהסלולרי. טליה, אמא שלך ביקשה שתזמיני את גנית. היא אומרת שהיא מתגעגעת.
גנית בת-דוד של בלהה, בת אחותה המנוחה. בת ארבעים, רועשת, מוארת מדי, לא תורמת כלום בבית. מגיעה פעמיים בשנה עם עוגת מאפיה זולה, יושבת שעה, מספרת על גברים שנעלמו, משאירה ריח בושם וזוועה של כלים.
למה? הופתעה טליה. לבלהה יש בעיות לחץ דם, היא צריכה שקט, וגנית זה הוריקן. שוב תסתבך לה הלחץ…
אמא רוצה. אומרת שיש לה משהו חשוב איתה. מחר שתבוא, תחזיקי מעמד שעה.
למחרת גנית הגיעה בדיוק ב-12:00. נכנסה עם נעלי רחוב על השטיח, הכריזה:
טליהי, מה נשמע? העלית במשקל? החלוק עושה אותך רחבה. איפה דודה בלהה? הבאתי לה ממתקים!
בידה שקית עם מרשמלו, אסור לבלהה בגלל סוכר.
טליה רק הצביעה אל חדר השינה. גנית נעלמה, ומיד נשמעו לחישות והתרגשות, וגינונים. טליה ברחה למטבח, טיפלה בהררי כוסמת, אבל המעטפה לא עזבה לה את המחשבות.
אחרי שעה, גנית יצאה עם חיוך, וביד המעטפה ההיא. דחפה אותה לתיק הגדול שלה.
טוב חמודה, אני טסה! עניינים, עסקים, את יודעת! דודה בלהה נרדמה, אל תעירי אותה. דרך אגב, הכל פה יפה, את מטפלת מצוין. רק הווילונות… הייתי מחליפה, מיושנים.
והלכה בסערה. בערב, כשטליה החליפה מצעים משימה שפירושה אקרובטיקה, כי בלהה שושן לא בהכרח עוזרת היא קיוותה לשאול:
גברת שושן, מה העברת לגנית? צריך אולי להעתיק משהו או לקחת לביטוח לאומי?
בלהה הציצה בעיניים קטנות ונחושות, נראתה שמחה ועוקצנית.
אה, טליהי, זה התודה שלי. גנית היחידה שבאמת אוהבת אותי, לא בשביל דירה ולא בשביל ירושה. אהבה אמיתית דם לא מים.
טליה הרגישה קיפאון פנימי.
איזו דירה? הרי את משכירה אותה, הכסף הולך לטיפול שלך. אמרנו ש… בעתיד היא תעבור לילדים, כש…
בלהה פרצה בצחוק יבש וחורק.
חשבו על זה! חלקו עור של דוב מת. אני החלטתי אחרת. היום בא נוטריון, כשאת היית בסופר. רשמתי מתנה. לגנית.
טליה קפאה עם הסדין ביד. העולם נטה הצידה.
מתנה? לחשה. לגנית? זו שחיים שלמים לא הביאה לך כוס מים, לא יודעת אילו תרופות את לוקחת?
לפחות היא לא מטיחה בי! צווחה בלהה. ואת, כל יום עם פרצוף חמוץ, משל עושה לי טובה! חושבת שלא רואה? מחכה שאני אמות, תיקח את הדירה! אז… שיט לך! גנית עכשיו בעלת הנכס. רשמית. סעיף 572 לחוק המתנות, חמודה. אין דרך חזרה.
טליה ישבה בלי כוח. שלוש שנים מהחיים: זריקות, חיתולים, גחמות, לילות ללא שינה, ויתור על קריירה. וכל זה רק כדי לשמוע שהיא נוכרית נצלנית?
ויונתן? הצליחה לשאול. הוא יודע?
יידע כשיגיע הזמן. רכוש שלי, לתת למי שאני רוצה. תביאי מרק, אני רעבה. וגם תסדרי את החיתול, לוחץ לי.
טליה קמה, דם רותח בראש, ויצאה בשקט למסדרון, לקחה תיק ויצאה מהדירה. לא מסוגלת להישאר שם יותר. חייבת אוויר.
שעתיים הלכה ברחובות, עד שקפאה. בראש הסתובבה מחשבת בגידה לא רק של בלהה, ממנה לא ציפתה אהבה. בגידה של יונתן. הרי נוטריון לא בא סתם כך מישהו פתח את הדלת, מישהו נתן מסמכים.
כשהגיעה הביתה, יונתן כבר היה שם, אוכל מרק ישר מהסיר.
איפה הסתובבת? אמר בכעס. אמא צועקת, החיתול רטוב, אין לך פה. אני צריך להחליף לה? אני גבר, זה מגעיל!
טליה הסתכלה בו, בפעם הראשונה מזה עשרים שנות נישואין ראתה אותו עירום מכל הסוואה. לא גבר אהוב, לא משענת, אלא ילד חסר אחריות שמחפש נוחות.
יונתן אמרה בשקט. אמא שלך נתנה את הדירה לגנית. רשמה מתנה. ידעת?
יונתן השתנק, השתעל, הסמיק.
איזו מתנה? את מדברת שטויות?
לא שטויות. היא אמרה. גנית לקחה את המסמכים היום. נוטריון בא כשלא הייתי. מי פתח לו? יש לך מפתח נוסף, אולי היית בצהריים?
יונתן הסתכל הצידה, פורר לחם בשולחן.
אה… נכנסתי. אמא אמרה שצריך להעביר משהו בפנסיה… לימדתי נוטריון, היה נראה סבבה. לא חשבתי, טליה! מיהרתי לעבודה!
לא חשבת? הקול של טליה רעד. אמא שלך מחקה לנו את הירושה, נתנה דירה לבת-דודה, ואתה ‘לא חשבת’? מי ישלם עכשיו על תרופות שלה? גנית תמכור את הדירה או תגרש את הדיירים. מה נעשה משכורת שלך? אני שוב צריכה לעבוד כדי להחזיק אישה שביזתה אותי?
אל תתחילי היסטריה! יונתן נקש באגרוף על השולחן. אמא חולה, אולי לא צלולה! נגיש ערעור, נפסול אותה בחוסר כשירות!
חוסר כשירות? גיחכה טליה. אתמול אמרת שהיא חכמה כשהחמיאה לך. והנוטריון לא טיפש בטח דרש אישור שכלית. גנית תכננה הכל.
צעקה מחדר השינה:
יש פה מישהו? אני כולי רטובה! טליה! תבואי לכאן!
יונתן התכווץ.
טליה, תעשי טובה. אחר כך נדבר. אי אפשר להשאיר אותה בלי טיפול.
ופתאום משהו בטליה נשבר. אותה חוט דק שהחזיק את החובה, ההקרבה, הסבלנות ניתק. היא הסתכלה על ידיה אדומות מגהץ וצחצוח. מנסה להיזכר מתי היתה אצל ספר. מתי קיוותה לנסוע לים, אבל “מה נעשה עם אמא?”.
לא אמרה.
מה ‘לא’? שאל יונתן.
אני לא אלך. אני לא אחליף לה חיתול. אני לא אבשל לה מרקים טחונים. אני לא אקשיב להשפלות. יש לה בעלת דירה גנית. לפי חוק המתנות, אם קיבלה נכס, שתיקח גם אחריות. תתקשר אליה. שתגיע ותפנק אותה בעצמה.
השתגעת? יונתן קם. גנית לא תענה! היא לא מסוגלת! טליה, זו אמא שלי!
נכון. אמא שלך, לא שלי. והדירה שלה נתנה לגנית. אני זרה. “סוהרת”, ככה היא קראה לי.
טליה מסתובבת לחדר שלהם, יוצאת מהסדינים, שולפת מזוודה.
מה את עושה? יונתן עומד בדלת, חיוור.
עוזבת. חוזרת לאמא שלי. צפוף בדירה, אבל יש אוויר.
טליה, תפסיקי! זו גחמה של זקנה, נתקן את זה. אל תעזבי! איך אסתדר איתה לבד? אני עובד!
תשכור מטפלת. אה, אין כסף… הדירה הלכה. אז תסתדר לבד בערב, בלילה, בסופש. ברוך הבא לעולמי, יונתן.
היא זורקת בגדים במהירות סוודרים, ספרים, כלי בית. דמעות יורדות, אבל לא אכפת לה. העיקר לצאת מהר.
טליה, לא אתן לך ללכת! הוא מנסה לתפוס את ידה. את אשתי! תישארי בצר ובשמחה!
בצר הייתי, יונתן. שלוש שנים בצר. שמחה אין. וכן, היא סוגרת את המזוודה ומתרוממת. אני מגישה בקשה לגירושין.
בגלל הדירה?! את חמדנית?!
לא בגלל דירה, טיפש! צרחה בפניו. בגלל שנתת לעשות ממני עבד! בגלל שפתחת דלת לנוטריון ובגדת בי! בגלל שעכשיו אתה לא מתנצל אלא מתלונן מי יחליף חיתול!
היא מגלגלת מזוודה למסדרון. מחדר בלהה כבר לא צעקה, רק יללה:
יונתן! היא עזבה אותי! היא רוצה להרוג אותי! תביא לי מים!
יונתן נע בין אשתו לדלת אמו.
טליה, בבקשה… תישארי לפחות ללילה!
אני משאירה את המפתח על השידה אמרה טליה בקור. שלום.
היא ירדה למטה והזמינה מעלית. כשדלתות נטרקו, נשענה עם מצח למראה ובכתה. אבל אלו היו דמעות של הקלה.
השבוע הראשון אצל האם עבר בערפל. טליה ישנה 12 שעות, אכלה, טיילה בפארק. הטלפון הוחלף, סים חדש רק למשפחה הקרובה. החדשות הגיעו.
דרך חברה משותפת שמעה שיונתן התקשר לגנית. גנית ענתה: “מתנה זה מתנה, אין עבודה סיעודית, אין מחויבות”. היא מתכוונת למכור את הדירה, צריכה כסף לעסק, והדיירים נדרשו להתפנות תוך חודשיים. והעיקר הזכירה ליונתן שאולי הגיע זמן להפנות את בלהה לבית אבות שהמדינה תטפל.
יונתן לקח חופש, אחר כך מחלה, אחר כך התקשר לילדים דניאל ויעל, לומדים בתל אביב ובבאר שבע. ניסה לעורר רחמים שיבואו לטפל בסבתא. הילדים התקשרו לטליה.
אמא, אבא אומר שאת בוגדת אמר דניאל אבל אנחנו יודעים כמה עבדת. אנחנו לא באים, יש לימודים. סבתא בחרה בגנית.
טליה היתה גאה בהם. הבינו הכל.
חודש עבר. טליה חזרה לעבוד בספריה. משכורת קטנה, אבל יקום של שקט וריח ספרים מרפא אמיתי. היא הגישה גירושין. יונתן לא הופיע לדיונים.
לילה אחד, כשחזרה מהעבודה, חיכה לה יונתן בבניין. הזדקן בעשר שנים. לא מגולח, חולצה דהויה, ריח של אלכוהול וזיקנה שיודעת ויודעת.
טליה… פסע אליה עזרי לי. אני לא מצליח. היא צועקת יום ולילה. גנית כבר מכרה את הדירה, זורקים את הדיירים. אין לי כסף למטפלת. פוטרתי מהעבודה…
טליה הסתכלה בו ולא הרגישה כלום, פרט ל… דחייה.
ומה לי ולך, יונתן?
אבל את יודעת איך לטפל… תחזרי, אני סולח. נמכור דירה, נביא מטפלת.
‘אתה סולח’? שאלה. אולי התבלבלת? זה אני צריכה לסלוח. אבל לא רוצה.
טליה, בלהה מתגעגעת אליך. אומרת שרק את ידעת איך להכין דייסה טובה.
היו צריכים לזכור אותי כשקראו לנוטריון.
אבל גנית רימתה אותנו! היא נוכלת!
גנית פעלה כפי שהתאפשר. בלהה שושן ניסתה לקנות אהבה בדירה. העסקה נסגרה. המוצר נמסר. אין החזרות.
נעשית קשוחה לחש יונתן.
נעשיתי חופשיה תיקנה אותו טליה. לך הביתה, יונתן. אל תחזור. יש לנו דיון שבוע הבא. מקווה שהשופט לא יתברבר.
היא חלפה לידו, פותחת דלת הבניין.
טליה! קרא מאחוריה ואם אכניס אותה לבית אבות? יש מסמכים, תור, אני לא יודע כלום! תעזרי לי לפחות בניירות!
טליה עצרה, פנתה אליו:
יש לך גוגל, יונתן. היית מנהל, תסתדר. אני את הוואחה שלי סיימתי.
היא טרקה את הדלת.
בדירה, ניגשה לחלון. יונתן עוד עמד למטה, קטן וחסר אונים, מול אחריות שהוא כל כך דחה תמיד. טליה סגרה את הווילון.
במטבח רחש קומקומון. אמא אפתה פשטידות עם כרוב.
מי היה, טליהלה? שאלה אמא.
טעו בכתובת, אמא. פשוט טעו בכתובת.
טליה התיישבה, לקחה פשטידה חמה ונשכה. היה טעים. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים האוכל היה טעם. החיים נמשכו, והחיים האלה שייכים רק לה. ובלהה קיבלה בדיוק מה שמגיעה לה בת-דודה עם כסף ובן שמתחיל סוף סוף להתבגר בגיל חמישים. הצדק, לפעמים, מוגש קר, אבל זה גם משביע.
אם נהנתם, ספרו לנו בתגובה נשמח לשמוע.
