למה היא מפחידה? היא מהממת! אורי, תגיד להם!
נועה חיבקה אליה חתולה תלושה, רזה כמו חוט, ובכתה בכזה קול שכל השכנים מסביב כמעט סגרו אוזניים.
נועה, עם הקול הגדול והעוצמתי שלה כמו כולם במשפחת סגל הענקית ידעה להעביר את המסר. לפעמים לא בדייקנות, אבל בווליום גבוה במיוחד. בגיל חמש אף אחד לא היה משתווה לה במגרש בלגרום לזגוגיות להרטיט.
כולם כבר התרגלו לנועה ולשלושת האחים והאחיות שלה. אף אחד לא התרגש מהשטויות, כי ידעו טוב-טוב שליאת, אמא שלהם, פשוט לא יכולה לרדוף כל הזמן אחרי כל הלהקה. ליאת עבדה במשמרות שאחת אחרת כבר הייתה מרימה ידיים מזמן. והגדר ההיא, היפה, שעיטרה את הבית העתיק שהפך לבניין מגורים, הייתה מקור לגאווה לשכונה כולה. כל פסח, ליאת והדיירים צבעו אותה יחד, ולכן, אם ליאת רוצה להיתלות עליה רגע ולהסדיר נשימה לגמרי שלה.
ועם זאת ליאת תמיד נשפה:
מה לעשות, כולנו סוסים! יפים, חכמים, ואי אפשר אחרת כל כתף צריכה לשאת את שלה. מה שלא שלך, לא ייסחב על ידייך. הכול בעצמך! ואני? סוסה קטנה, שמשייטת במעגלים ולא יודעת בדיוק לאן. בשביל מה? מזמן כבר יודעת. רק את ה’לאן’ לא תמיד. יש מי שדוחף ואת מתפללת שיגיעו סוף סוף הערב, המיטות, שהילדים יהיו נקיים, שבעים, שמחים. ושתהיה תבנית ריקה בכיור כי מישהו כבר שטף. אולי זה קטן, אבל לשם קוראים ‘אושר’
ליאת הייתה עם הראש במקום והיא הייתה אישה יפה, אבל מי כבר מביט על אישה עם שישה ילדים ותמיכה כמעט מינימלית? על זוגיות ליאת ויתרה מזמן. גם בלי “רומנים” יש לה המון על הראש.
להיות אמא לשישה זה לא קוטג. ואיש לא היה לה טענות בעניין. הכירו את הסיפור של משפחת סגל.
נועה, כמו עוד שלושה מילדי ליאת, היו אומנם מאומצים.
אבל לא מהסרטים לא ילדי פנימיה או “משימת הצלה” כזו או אחרת. ואם ליאת הייתה בוחרת בזה? אולי הייתה מסוגלת. אבל לא באותה תקופה ואפילו לא לבד. ליאת הייתה בטוחה: בשום תסריט מהחיים שלה, לא היה כתוב שהיא הולכת להיות חד הורית לשלושה ילדים משלה ועוד שלושה ממקום אחר.
החיים המציאו לה סיפור שלם משלהם. והם נוהגים לגלגל אל אנשים מבחנים בלי לשאול אותם. כך זה אצל מי שההחלטה ברורה גם לפני ששואלים.
כל הילדים שליאת גידלה היו ה”ירושה” שלה.
וירושה או שמקבלים, או שלא. וליאת, בעניינים כאלה, החליטה שאצלה ויתור לא בא בחשבון. אותה לא עזבו – אז למה שתעזוב ילדים שמזלם לא האיר להם פנים? במיוחד כשהם פיסית ודמיתיים בני משפחה!
וליאת, שהייתה ילדה של שנות התשעים, זכרה היטב את סיפור המשפחה שלה.
הייתה לה אמא יפיפייה, מלכת השכונה הקטנה ברמת גן. התחתנה בגדול בגיל שמונה עשרה, בשמלה שכל ילדה חלמה עליה, ובעלה “איש עסקים” עם מעשים עדיף לא לדעת.
ליאת בכלל לא זכרה את ההורים רק את ההליכות עם סבתא ל”קבר” בעיר העתיקה. שם, על מצבת השיש, ליאת הקטנה הייתה מלטפת את התמונה ומספרת בשקט איך הלך המבחן בחשבון ואיזה צעיף סבתא סרגה לה.
גיל שש עשרה, וליאת כבר ידעה את מה שאסור היה:
אבא שלך היה עבריין, ילדה שלי. הלך מוקדם עצוב וגם גרר את אמא שלך איתו. אסור לדבר עליו רע, אבל לא מצליחה לסלוח שהוא לקח ממני את הבת שלי. ייעצו לה, בכיתי, התחננתי, אבל האהבה שלה אליו גם הוא, כנראה, אהב אותה. סגרו אותו על אמא שלך כשבאו בגללו. רצה להציל אותה. מי יודע? אותך השאיר לי זה מה שנשאר לי ממנה
ואז הכול הסתדר: למה באו גברים זרים כל כמה שבועות, שתקו במטבח, שמעו מסבתא כמה ליאת הצליחה בלימודים, שמו מעטפות עם כסף והלכו. סבתא מעולם לא סירבה לכסף, רק שמרה, וכשהגיעה ליאת למצוות קנתה לה דירה.
הנה, זו הירושה שלך, מההורים.
אבל ליאת, דווקא אהבה את הדירה של סבתא, את הריחות, ואת כל הזיכרונות של הבית, ובלב התעקשה:
לא רוצה לעזוב אותך, סבתא! או שתבואי איתי לדירה שלי או שנישאר כולנו כאן!
סבתא לא ששה, אבל אז צצה בת הדודה דנה עם בקשה:
ליאת, אפשר לגור בדירה שלך קצת? את לא משתמשת בה, לי יש ילדים. אשלם, וגם תעזרי לי עם הכתובת בשביל להכניס את הילדים לגן
דנה הייתה בחורה עקשנית וסבתא צדקה: יש לה שיניים והיא יודעת לעבוד.
אל תקשיבי לה, ליאת! משפחה זה טוב, אבל החכמה לא לתת כל מה שמבקשים בפעם הראשונה. דנה יודעת להסתדר לבד עם הילדים. צריך זמן. תתני חכה, לא דג!
ליאת רצתה לעזור, אבל הסכימה עם סבתא שעדיף לתת דירה קטנה, לא את כולה, ולא להכניס ראש לחובות של משפחה.
ובאמת, הזמן עבר, הבנות גדלו, דנה נתנה בראש וגידלה ילדים מוצלחים והכול הסתדר. אבל בדיוק אז הגורל הראה שליאת לא תוכל להחזיק את סבתא לעד. הבריאות של סבתא כבר לא הייתה מה שהייתה, אבל סירבה לעזרה כי “אני אמנם אישה מבוגרת, אבל לא נזקקת”.
יום חורף אחד, בסיבוב מהקופה, החליקה, נפלה, ואנשים סביב רק מיהרו הלאה. נהג מונית טוב לב מצא בכיס כתובת, הזעיק מד”א והתקשר לליאת אך כבר היה מאוחר. למחרת סבתא נפטרה.
ליאת התמודדה עם העצב כשדנה לצדה, חיבקה, נחמה, ובקטע ההוא, אמרה:
את צריכה להיות חזקה, ליאת. ככה סבתא רצתה.
לא הייתה דרך חזרה, וליאת ידעה: עכשיו היא עצמה אחראית לבד, על הכל.
עברו השנים, צץ ערן האהבה הגדולה שלה, שלוש שנות נישואין, שני ילדים, ואז הוא כן בחר לעזוב, בכנות לא טריוויאלית, והשאיר אותה עם צוקי ומיה. ערן תמיד ישר כמו סרגל, כשמצא את האהבה החדשה לא הסתיר, מבטיח לתמוך לילדים תמיד. ליאת הודתה לו, עזרה לארוז, והמשיכה הלאה, בקושי. כנראה, כי אין זמן אחר.
דנה, העובדת כאחות ראשית בבית החולים ושכנה קבועה, הפכה לאוזן קשבת ולא הפסיקה להתבדח, “מה, הוא חושב שהוא נסיך? הלך יופי לו! את תסתדרי הרבה יותר טוב בלעדיו. סמכי עליי! מה, בעצם, את אשמה? יש דברים שהם פשוט נטייה והוא סוג של גבר כזה.”
ובשלב מסוים, ערן סיפר שיולדת לו בת חדשה מזוגתו וליאת כבר יכולה הייתה לפרגן באמת, לא רק להעמיד פנים.
ואז התבשרה שגם דנה בהריון, ועוד עם תאומות, והאב הלך לו כלעומת שבא. דנה שבורת לב אבל מלאת חוש הומור, שיתפה את ליאת בהתלבטות.
ואז עשתה ליאת את מה שרק היא מסוגלת חתמה על מתנה, מסרה לדנה את דירת הירושה “כן, הבית צריך להיות שלהם. זה מה שנכון.”
והתאומות: נועה (ע”ש סבתא נעמי) ורותי (ע”ש ליאת) נולדו, קיבלו קבלת פנים משפחתית, אבל החיים לפעמים מפתיעים. דנה לא החזיקה מעמד הלב בגד בה, שבוע לאחר הלידה, וליאת שוב עומדת בפתח החלטה משלבת ארבעה ילדים של דנה עם שניים משלה, והפעם זו כבר לא שאלה. “ברור שהם איתי”. עובדת סוציאלית הציעה לשקול מסגרות אחרות, אבל ליאת לא חשבה לרגע משפחה נשארת יחד.
ערן סייע עזר משפטית, נתן גב, והבטיח אף פעם לא תישארי לבד.
לא בטוח בעצמי, ערן, זה שישה ילדים!
מפחדת? אז מה את תמיד גיבורה. את כבר תוכיחי לכולם שזה אפשרי!
וחיים לא תמיד פשוטים, לילדים, ליאת אם גיבורה. אבל בלילה, כשהכול אפל ודומם, היא קוראת בסתר: “סבתא, תני סימן, לאן עכשיו? מה עושים?” ופתאום תמיד עולים זיכרונות, עקבות של עצות ישנות ואז היא נרגעת וממשיכה.
ולילדים ליאת היא הכול. כל סערה, כל צרה ישר רצים אליה. היא מקשיבה, מבינה, יודעת לחבק, לסלוח, ופשוט להיות שם.
והנה עכשיו, נועה אוחזת את החתולה הפצועה, והשכנה כבר מאיימת “ליאת, תעיפי אותה מהבית, החתולה הזו תדביק את כולם”. אבל נועה מסרבת, העיניים שלה מחפשות תמיכה מאחי הגדול.
ליאת תכננה לקחת את כולם לגן החיות היום, קמה מוקדם, הכינה סנדוויצ’ים, העמידה את הצוות, כל אחד במשימה, ואז בזמן הכי לא צפוי הופיעה החתולה.
אמא, תראי! היא מהממת!
אז מה ליאת יכולה לעשות? כלום! הרימה את החתולה בעדינות, בחנה ומצאה חיוך.
גן החיות נדחה. יש לנו טיגריס בבית. אורי, איפה הווטרינר הקרוב? בואו!
וזה יהפוך יום רגיל ליום של שמחה. אפילו אם גן החיות יחכה לשבוע הבא, לילדים של ליאת אף פעם לא יחסר עניין. והחתולה הכחושה הזו, שתוך כמה חודשים תהפוך לחיית מחמד יפהפיה, היא עוד טיפה קטנה לאוקיינוס של אושר בבית שבו אהבה אף פעם לא נגמרת.
