נועה, את בסדר?! את בת ארבעים וחמש! יש לך בן מבוגר בצבא! ואת לוקחת תינוק?! עם כזו “רשימת” אבחנות?! את תהיי כבר סבתא כשייכנס לכיתה א’! הוא ישאב ממך את כל הכוחות ויוביל אותך אל הקבר!
נועה קיפלה בשקט בגדי גוף זעירים לתוך תיק.
במטבח סערה חברתה הטובה, עינת.
“נועה, תתעוררי! הרי תכננו לנסוע לדרום איטליה! רצינו סוף סוף לחיות בשביל עצמנו! את רק עכשיו סיימת עם הגרוש שלך, אותו אחד עם הבקבוק, והרגשת הקלה! בשביל מה לך כל זה? זה הרי שיתוק מוחין, זה מום בלב, זה גזר דין לכל החיים!”
נועה סגרה את הרוכסן בתיק.
היא הביטה בעינת, עיניה עייפות אך שלוות.
“עינת, ראיתי אותו. במעון התינוקות, כשהגענו כמתנדבות עם חבילות טיטולים. הוא שכב בפינה, לבד, ולא בכה בכלל. רק הסתכל בתקרה. היו לו עיניים כאלה, עינת… עיניים של מבוגר שכבר הבין הכל והשלים עם זה. לא יכולתי להתעלם. ידעתי: אם אלך עכשיו, פשוט לא אצליח לנשום.”
הילד היה נחום. בן שמונה חודשים.
אימו עזבה אותו עוד בבית החולים. “צמח”, קבעו הרופאים. “אין לו סיכוי”.
נועה לקחה אותו הביתה.
אז התחילה האימה, בדיוק כפי שעינת חזה.
נחום לא ישן בלילות. צרח מכאב, התכווצויות. נועה למדה לעשות עיסויים, זריקות, להחדיר זונדה להזנה.
עזבה משרת ניהול בבנק, התחילה לעבוד בבית, כעצמאית, רק עם כמה שקלים.
רבים התרחקו ממנה. “היא התחרפנה”, לחשו השכנות. “מנסה להיראות צדיקה מהצד”.
בנה ששב מהצבא, גם לא קיבל זאת.
“אמא, מה זה?!” שאל בזעזוע, מביט בילד הכפוף במיטה. “עכשיו תבזבזי עליו הכל? ומה עם החתונה שלי? הרי הבטחת…”
“יריב, חתונה תחכה. חיים לא.”
חמש שנים חלפו.
נועה נראתה זקנה יותר. שער שיבה, קמטים עמוקים בעיניים. הגב כאב, שהרי כל היום נשאה את נחום על ידיה.
אבל נחום… נחום חי.
למרות התחזיות, לא הפך ל”צמח”.
נועה לקחה אותו למרכזי שיקום. מכרה את הדירה של ההורים, הרכב, את כל התכשיטים.
יום יום פיזיותרפיה, בריכה, קלינאי תקשורת.
“א…מא…” אמר בפעם הראשונה בגיל שלוש.
נועה בכתה, טומנת פניה בשערו החמים. המילה הזו שווה כבכל הון שבעולם.
בגיל חמש התחיל לזחול.
בשבע לעמוד סמוך לכיסא.
הרופאים אמרו: “זה נס”.
נועה ידעה: זה לא נס. זה עבודה מפרכת. וזה אהבה. זו אהבה חזקה, חסרת תנאי, שאינה מתעייפת מלנסות להזיז הרים.
בגידה ופרס.
בגיל עשר נחום נזקק לניתוח מסובך ברגליים, שיהיה לו סיכוי ללכת.
העלות עשרות אלפי שקלים.
פנתה לבנה יריב. כבר פתח מוסך משלו.
“יריב, תלווה לי. אחזיר. אמכור ונעבור לדירת חדר.”
יריב הביט בה קר.
“אמא, יש לי תוכניות משלי. אני בונה בית. את קיבלת את הבעיה הזו על עצמך. אמרתי לך. לא אתן.”
נועה יצאה מהבית שלו, מתנדנדת.
התיישבה על ספסל בגינה. בלי כוחות, בלי תקווה.
ניגש אליה גבר עם מקל, צולע.
“את בסדר?” שאל.
זה היה גדי. קצין גמלאי מסיירת.
הם התחילו לדבר. והיא, מופתעת מעצמה, שפכה עליו הכל: על נחום, על הניתוח, על הבן שלה.
גדי הקשיב בשקט.
“אני אעזור,” אמר פשוט. “יש לי חסכונות, לשעת חירום. למה לי? אני לבד. אשתי נפטרה, ילדים לא היו. והילד צריך ללכת.”
גדי נתן לה את הכסף. בלי שטר, בלי תנאים.
נחום נותח.
שנה של שיקום היתה קשה. גדי עבר לגור איתם להרים יחד את נחום היה קל יותר.
הפך לאב שחסר לנחום מאז ומעולם. בנה עבורו מתקנים לאימון, לימד אותו לשחק שח, סיפר סיפורי צבא.
ויום אחד, נחום הלך.
בהססנות, עם הליכון, דורך בכבדות על הרגליים הכואבות. אבל בכוחות עצמו.
“אבא גדי, תראה! אני הולך!” קרא.
נועה וגדי עמדו במסדרון, אוחזים ידיים. שני אנשים עייפים, בוגרים, שיחד חוללו את הבלתי ייאמן.
חלפו עוד עשר שנים.
נחום בן עשרים. הולך עם מקל. אבל הולך. לומד לתכנת, בחור חכם, טוב־לב, בעיניים בוגרות.
יריב, בנה של נועה, לא מצא את האושר בבית הגדול שבנה. אשתו עזבה, הילדים התרחקו. לפעמים מתקשר לאמא, מתלונן על החיים, אך לא מגיע לבקר מתבייש.
ונועה וגדי חיים בשקט.
לאחרונה סוף סוף נסעו לאיטליה. שלושתם, יחד עם נחום.
עם הכסף שנחום הרוויח, אחרי שפיתח איזו אפליקציה.
“אמא, אבא, זה בשבילכם,” חייך, מושיט כרטיסי טיסה. “הענקתם לי רגליים. אני רוצה להעניק לכם עולם.”
ישבו בבית קפה קטן בפיאצה רומית, שותים אספרסו.
עינת, החברה ההיא, ראתה את התמונות ברשת. נועה, שיער כסוף, צוחקת, חובקת שני גברים אחד צעיר, אחד מבוגר.
עינת כתבה תגובה: “בסוף את צדקת, נועה. את לא סבתא. את הכי חיה מכולנו.”
מוסר השכל:
מה שנראה כמו צלב לעיתים קרובות הם כנפיים. אנחנו פוחדים מקושי, פוחדים לוותר על נוחות וקוראים לזה ‘שכל ישר’. אבל המשמעות האמיתית לא בשקט ולא בחופשה לים. המשמעות היא להיות כל כך חיובי עבור מישהו, שהאהבה שלך מזיזה הרים.
אל תפחדו לאהוב אנשים “מורכבים” ולקבל החלטות “לא נוחות”. כי בסוף הדרך, לא נתחרט על העייפות, אלא רק על כך שעברנו ליד כאבו של מישהו אחר.
