יום שלישי, 12 במרץ 2025
היום ישבתי במעונה הקטנה שלנו בעמק יזרעאל, שבה הריח של רטיבות תפס את האוויר. אין כאן סדר חיבורים רופפים של רהיטים ישנים, אבל זה הבית שלי, ואצלנו הלוּל והחום. הלב נוחץ מצער, הדמעות כבר ריקות, והיום כולו בכותי. חשבתי שהקירות המוכרים יגרמו לנפשי להחליט, שכאילו זמן מרפא.
לבשו לי מעיל חורפי וכובע מצמר, ועדיין הרגליים והידיים קפאו. הנחתי את הראש על השולחן והתחלתי לחזור בזכרוני לחיי האישה של בת זוגי, ציפורה כהן. הדבר החשוב ביותר בחייה בתה של ציפורה, שירה. היא נולדה עם בריאות חלשה, ובעלה יוסי אף פעם לא ראה בה משהו מעבר למעמסה: לא ילדה, מה את עושה כל הלילות? תרסקי את התרופות ותביאי לנו ילדה בריאה! שירה נולדה בעיכוב של ארבעים ושתיים, אחרי שנים של חיכוכים וכאבי קיום. שני גורלות נבקשו את חייה בשלב מוקדם של ההריון, והיא הפסידה את התקווה לאושר נשי.
לאחר כמה חודשים יוסי עזב אל כפר סמוך, נישא לאישה אחרת וילד, והקשר עם בתו הפגיז. שירה גדלה, חזקה ויפה, והאם לא ראתה איך הילדה מתבגרת. ציפורה עבדה בעבודה חקלאית של קיבוץ, ניהלה משק בית קשה לבד, בעוד שתירה למעלה, אם אפשר, הייתה כבדת משקל. כשהחמות הגיעו, חייה הפכו למלחמה של דאגות: חולה שלא יכלה לקום מהמיטה, והחיים הפכו למבחן של סבלנות. פונה אליה היה אלכמנה אלחנה, אבל היא לא קיבלה אותו, כי ראתה זאת כחוסר כבוד לפני בתה.
שירה סיימה לימודים, מצאה בעל טוב ונישאתה באהבה. שני שנים לאחר החתונה נולדה אניטה. שירה לא רצתה לשבת בבית, והחוב של משכנתא היה עדיין מעל ראשם. היא התחננה אל האם:
אמא יקרה, בואי לגור איתנו, זה יקל עליך ועלינו. החמות חלפו, ואת נותרת לבד עם הפרה והחתול.
אין לי מה למכור, יש לי פרה וחתול, והגינה… איך אשאיר את ביתי?
מכרי את הפרה, היא כמעט לא מניקה, והחתול יקח השכן, נועה, היא תדאג. נמתין לשבוע ונקבל אותך.
כך קיבלה ציפורה את עזרתם של השכנים, והועברה לתל אביב, בתשובה על פני השכונה. נדרשה לשמור על גרושה, ולשמור על חייה של אניטה. אניטה הייתה דומה לאמא, והקשר ביניהן היה קרוב מאוד, כמעט ללא מחלות.
בגיל ארבע שירה שלחה את אניטה לגן, כדי שגדל עם חבריו. כאן נפל היחס של האם אל הבת: הבעל של שירה היה תדיר מרוגז, ושירה טענה שהמחלוקות עם האם מחזקות את הריב. סבתא הפגינה ברכה יתר על המידה, והילד הפך לחסר משמעת, ובסוף אניטה, מתבגרת, קראה לאמא:
אתה כבר לא נחוץ לנו, חזרי לביתך. אנחנו סיימנו לשלם משכנתא, והדירה הקטנה שלנו צפופה.
זה הרגיש כאילו הייתי עומד באש, לא חשבתי שאם כך יקרה. אספתי כמה חפצים, קפצתי על האוטובוס, והבטתי רק בעיניים שלא לבכות. זקני גרש אותי לתחנת האוטובוס בשקט, ללא מילה של פרידה. לא היה לי כוח לראות אם אני מבכה, שלא רציתי שמישהו יראה את מותק שלי בּדמעות.
בצד הדרך התחיל גשם כבד, קירור הקרח הפך לעוד יותר קר. פתאום שמתי לב לשכנה שהגיעה:
היי תני, חשבתי שמישהו רוצה לגזול את הבית שלך! איזה יופי לראות אותך, קימי, בואי אלינו, נאנה פנקייקים, נדבר כמה זמן שלא ראינו.
היא גררה אותי לחדר האורחים והחלה לספר:
הילדים שלנו הולכים לבית הספר, מצליחים, הפרה שלנו נותנה לנו עגלת אילת השנה, נחליט לשמור עליה במפעל, היא יפה מאוד, אי אפשר למכור אותה, קחי אותה הביתה.
החתול שלנו, מוּסִי, נרדם בזרועותיה של השכנה, והתחיל למגרר את ראשו אליי. הרגשתי שמחה עמוקה שהייתי חלק ממשפחה גדולה ושמחה.
הבן של השכנה, אחרי ארוחת ערב, אמר:
הבית שלנו רחב, תיני, תשי, תדאגי שאתה כאן כמה זמן, אל תחשבי לעזוב. אני אעזור לתקן את הגג, להביא עצים, לתקן את האח. אם תרצי, תני לנו לעזור, ואולי תחליטי להישאר.
אני, כאדם זקן, שמח על החום האנושי, והבין שהחיים בעמק יזרעאל, בקיבוץ, ובתל אביב, יכולים להתמזג בזרם של אהבה ועזרה הדדית.
לקח אישי: אף כשהקור חודר למרפסת והלב מתפוצץ מרגש, תמיד יש מקום למישהו שיפתח דלת, ייתן חיבוק, ויזכיר שהאדמות שלנו אינן משאירות אותנו לבד. החסד והקשרים האנושיים הם שמצילים אותנו מכל סערה.
