הייתי במגרש הירקות כששמעתי קולה של מישהי קוראת לי מהחצר. ניגשתי אל השער, והנה עומדת אישה זרה.
תמר, שלום! יש לי משהו להגיד לך.
שלום, תיכנסי אם כבר הגעת
פתחתי לה את הדלת, הנחתי את הקומקום על הכיריים. מה רצתה?
קוראים לי נינה, אנחנו לא מכירות, אבל שמעו ממישהו שצריך לדבר איתך בלי לעגל סביב, יש לך בן שלישי, מישל, של שלוש שנים.
הסתכלתי עליה בתמיהה. נראתה כבר בת מבוגרת, איך יכלה להביא לילד כזה?
הוא לא שלי, הוא של הקטנה הקטנה, קטרינה שכנה שלנו. בעלך ביקר אצלך הרבה לפני כן, והילד הוא חיבור של שניים, כמו אביו, שיערו אדום ופגום. לא צריך בדיקה מיוחדת.
למה את רוצה? בעלי מת לפני זמן קצר, ואין לי מושג עם מי הוא היה.
קטרינה הלכה לעולמה בגלל דלקת ריאות, והיא השאירה אחריה תינוק יתום. היא הגיעה מהעיר, הייתה מוכרת בחנות. חבל על הילד, הוא עומד ללכת למקלט.
כבר יש לי שני בנות, שנולדו לפני הנישואין. אתם מציעים לי לקחת אותו? זה ממש נועז לבוא אליי ולבקש שאני אקבל תינוק שלא שלי.
אם הוא דם שלך, הוא כבר לא זר, הוא אח לבנותיך. הוא נאהב, טוב ואוהב בבית החולים עכשיו מכינים את המסמכים שלו.
אל תנסי לשפוט אותי בעדינות כמה ילדים השאיר לי הבעל, ואני לא חייבת לגדל את כולם.
היא החלה ללכת, ואני שפכת תה בכוס וחשבתי.
הכרתי את יובל מיד אחרי שסיימתי את הלימודים. באותו ערב אנחנו חקרנו ברחוב קפלן, בחברת בחורים שהצטרפו אלינו. יובל בלט בגלל שערו האדום והכתמים הקטנים על פניו. הוא היה שמח, מצחיק, קרא לי שירים וסיפר בדיחות. הציע ללוות אותי הביתה.
וכך הפכנו לבעל ואישה. נוותרנו בבית של סבתא, שמתה והשאירה לנו את הבית. נולדה יעל, ושנתיים אחרי זה אור. חיינו בצנע, תמיד היה חוסר בכסף.
בזמן זה יובל התחיל לשתות יתר על המידה. כמו שתמר לא יכלה להתרחק מהרגל הרעה, כך הוא נעלם ימים שלמים. הוא פוטר מהעבודה, ואני נאלצתי לעבוד בשתי עבודות.
החלטתי על גירושין. חשבתי לעבור עם הילדות לעיר, דודתי בתל אביב הזמינה אותי, אמרה שאמצא שם עבודה ותהיה לי משענת. פתאום יובל נהרג בתאונת דרכים הוא התנגש במכונית כששתה. קברתי אותו ובכות על הקבר, הילדות בוכות גם הן.
ואז נודע לי שיש תינוק נוסף שהאב שלו רכב את הדרך.
הבת הבכורה, יעל, נכנסה לבית. היא גבוהה, רזה, בשרה אדום כמו של אביה.
אמא, מה נוכל לאכול? אנחנו מתכננות ללכת לקולנוע, ואני רעבה! למה את עצובה?
מעכלת את החדשות, יעל. קיבלתי מידע שהאב של הילד השני היה בעל רוגע, שלושה שנים לילד. האם קטרינה מתה, והילד הולך למקלט. הציעו לי לאמץ אותו
מה?? מישהו מזמן… מי האמא?
לא יודעת, היא לא מהארץ. קראו לה קטרינה, שם משפחתה איננו יודעים…
ומה נעשה? איפה הילד? אין לו קרובי משפחה?
כנראה שאין. הוא נמצא בבית החולים, שם שואפים למסמכים הוא בעל שער אדום, דומה לאבא
יעל חפצה מיד למזון, ולרגע הגיע אור והצטרפה אליה. ראיתי את שתי הבנות שלי מחייכות, שניהם אדומים כמו אביהם עד כמה הגנים חזקים!
מחרתיים יעל קראה לי: אמא, הלכנו עם אור לבית החולים לראות את האח שלנו. הוא מצחיק, מלא לחיים, דומה לנו הוא בוכה במרובה, רוצה את האם.
הבאנו לו תפוח וכתום. הוא שוכב במיטת האשפוז, ממתין למגע של יד. האחות הרשה לנו לשחק איתו. אומרת, אולי נרחיב את האח שלנו
קפצתי על האף של יעל.
עוד מה? אביך רודף, והיום עליי לנהל את הבית? יש לי דאגות משלי אתם קלים לאמר קחו אותו!
אנשים לוקחים ילדים זרים, אבל זה שלנו, דם של הדם הוא לא אשם שהדברים קרו. זוכרים את המשפט: “הילדים לא אחראים על הורים”.
מה נעשה עם הפה הנוסף? אני עובדת קשה, מוכרת ירקות מהשוק, מסתובבת כמו שניתן, ואת רוצה לתלות אותו על צווארי? צריך לשלם על הלימודים של אור בשנה הבאה, והיא גדלה
אם תבצעי חונכות, יש קצבה ממשלתית האם לא מרגיש לך חרטה על הילד? האבא עשה טעות, אבל הוא אחינו
התעצבתי על בעלי ועל יעל, חשבתי איך אפסול את הילד הזה
באתי לבקר בבית החולים למחרת.
שלום, איפה הילד מִישָׁל, שלוש שנים, מתכננים לשלוח אותו למקלט?
מי את, גברת? מה את רוצה?
רק רוצה לראות אותו. הוא של בעלי, מאישה אחרת זה קרה.
ומה אם? הבנות הגיעו אתמול ושיחקו איתו, למרות שלא היה מותר. הוא בכה וקרא לאמא…
רק רוצה להסתכל, לא לקחת אותו לידיי.
הדלת נפתחה, ונחשפתי למראה. ילד קטן, שיערו אדום קפוצות, עיניים כחולות, יפהפייה. הוא ישב במיטת החזה, משחק בקוביות, חייך כשראה אותי.
דודתי איפה אמא שלי?
אין אמא, מישָׁל
אני רוצה ללכת הביתה
הוא בכה בקול רם. הלב שלי נימגע. הלכתי לשוכנתו ואחזתי אותו.
גברת, תעזבי אותנו, אני אשמע את בכיו! מה את עושה? צעקה האחות.
מישָׁל, אל תבכה, ילד קטן
נגעתי בראשו, נגבתי את דמעותיו.
דודתי, קח אותי אני רוצה, ואני לבד כאן
בסדר, מישָׁל מבטיחה שאחזור. אל תבכה, טוב?
חזרתי הביתה עם הילד בידיי, כל הכעס נעלם כשמתי את פניו, דומה לבנותיי.
עשרים שנה חלפו. מישָׁל קיבל צו לגיוס לצה”ל.
תתקשר, בן, ותשמע את מפקדך, או איך אומרים אהבותי כואבות
אמא, הכול יהיה טוב! לא ארגיש אותך, מבטיח! השנה תעבור מהר! אחרי זה אלך לעבוד, ליאור שוורץ משלם לי טוב במוסך, ואני ארכיב מכוניות, את יודעת
ארכיב, נגעתי בקפוצות השער האדום והפרוע שלו
החיים, כמו שביל צר ביער, מובילים אותנו למקומות בלתי צפויים. חשבתי שהגורל שלח לי מבחן נוסף, צלב נוסף, כאב נגרע מהתעלול של בעלי. אבל מתחת לשיחי הקנאה נסתתר נבט עדין ילד שלא חטא אלא נולד.
לפעמים הלב רואה מה שהעיניים מפספסות. הוא ראה במישָׁל לא דם זר, אלא נפש בודדת שמחפשת חום. הוא שמע לא צעקת “ילד זר”, אלא קריאה שקטה: “אמא”. ובכך, בניגוד להיגיון ולפחדים, שלחתי את ידי.
השנים הראו שהעין היא מתנה, לא קורבן. מישָׁל לא הפך ל”פה נוסף” הוא הפך למי שמביא מים מהבאר להשקיה כשאני משחררת את הכרם, למי שמצחיק את הבנות כשהלב כבד, למי שגדל ואומר: “תודה, אמא”, ובמילים האלה מתפשטת כל היקום.
