טוב בירושה
או, דינה! הגעת בדיוק בזמן! כבר אין לי מושג מה לעשות!
דינה הניחה את השקית הכבדה עם המצרכים על הספסל הקטן ולקחה נשימה עמוקה.
מה קרה, ורדית בת-צבי?
הירגעי, דינה… זכרי נימוס, ועוד פעם נימוס. רק ככה עם המבוגרים! גם עם הכי קשים שבהם.
ושכל השכונה ידעה שורדית בת-צבי היא אישה עקשנית וקשה במיוחד. קשה למצוא מישהי שמתקרבת אליה מבחינת סכסוכים.
למה אישה?
כי ורדית עשתה הכול בווּכְּחנות, אך בכזאת עצמיות, שיכולה הייתה להוציא כל אחד מהדעת בסגנונה האדיב-לעייפה.
יקירה, את טועה.
אני לא יקירה שלך!
אוי, איזו אכזבה! בימיי, להיות אישה עדינה היה נחשב למעלה, והיום… איי, מה אני אגיד? דור אבוד! ובכל זאת, תאספי אחרי הכלב שלך.
ואם לא?
אז כל השכונה תדע בדיוק מי את, יקירתי!
מי שלא לקח את זה ברצינות גילה מהר מאוד עם מי יש לו עסק. היא לא הסתפקה במילים אלא במעשים של ממש. מי שהעז להעליב אותה, גילה את עצמו כבר למחרת על ‘קיר הבושה’.
כך קראה ורדית לכל עץ, עמוד, או לוח מודעות שעליהם תלתה דף מצולם עם תמונה של המפר את הסדר, וכמעט תמיד עם המשפט הזהה: “זו לא גאוותנו!” אחרי זה תיאור המעשה. הדפים היו בכל מקום. המדפסת שבה השתמשה, ולימד אותה השכן, עבדה ללא הפסקה. והודות לפנסיה הנכבדת ולסיוע מהבנים, רכשה נייר בכמויות.
ורדית ראתה את עצמה אחראית לסדר ברחוב שלה, ועבור קנסות קטנים שקיבלה מבית המשפט על העיסוק הזה לא דאגה כלל. הופיעה לכל דיון, קדה לשופטים, מבקשת סליחה על הזמן שבזבזה. כבר התייחסו אליה כאל תופעת טבע רעה או טובה, תלוי בנקודת המבט.
לפעמים גם הוקירו אותה. כמו אז, כשבמאמציה תיקנו סוף סוף את הניקוז בשכונה, אחרי עשר שנים של מאבקים ושיחות עקרות. מאז כבר הבינו כולם: ורדית אינה טיפוס של סכסכניות. בעלי רכבים, שכעת לא הפכו לצוללות בכל חורף, קדמו לה לברכה, ותהו אולי יום אחד יפורסם גם פניהם על דפי הבושה שלה.
איש לא היה מוגן: לא בעלי הכלבים, לא האמהות שהתעסקו בלהגעל מבירה ולא בילדים, לא המשתמטים מתשלומי מזונות, לא מכורים לאלכוהול, וגם לא אלו שחשבו שכללי חיים משותפים לא חלים עליהם.
ברור לא כולם שבעי רצון ממנה. אפילו תקפו אותה פעם, אחרי שחזרה לבדה מביקור אצל אחות חולה. זה לא הרתיע אותה, אלא חיזק. הרי אם מישהו השקיע כל כך כדי לעצור אותה היא בטח עושה דבר נכון.
החבלות החלימו, אבל הרגל נשארה בעייתית, כל פעם שהשתנה מזג האוויר.
לפחות אני יודעת מתי לקחת מטריה! חייכה ביום אחד גשום.
התוקפים נתפסו מהר, נענשו קשות הרי את ורדית הכיר כמעט כל שופט בעיר. והאירוע רווח לה בן-בית: שלושה שוטרי קהילה, וחוקר אחד, שבעזרתם מעתה הייתה מתמודדת מול מה שלא יכלה לבד.
אלילה, אתה נחוץ לי! הכריזה באוזני שוטר הקהילה.
ואליהו, שכנה החדש, אשר נהיה לשוטר ולשכן, רץ תמיד לעזרתה. כי בתוך כמה חודשים, ורדית בת-צבי, הרזה הזקנה, כבשה את לב אשתו, ילדיו וגם את ליבם של כל הסובבים.
הכול התחיל אז, כשעזרה לו לסיים סוף סוף את התלות באימו, שלא עזבה את ביתו. ורדית אמרה לאמו משפט ישיר:
יקירתי, את עדיין מנגבת לו את האף? איזה דור…
מאז נרגע הבית.
דינה, שהייתה עובדת סוציאלית ותיקה, הכירה היטב את ורדית, ופעם נדהמה לגלות אותה יושבת בוכה על הספסל, לידה.
למה את בוכה?
דינה… שושנה המלר…
מה איתה?! שאלה דינה, ממתינה לפשר הדברים.
אלילה שם עכשיו. שושנה איננה עוד
דינה נחרדה, צנחה על הספסל, רק כמעט פיספסה אותו.
בבוקר הבית הוצף, הילדים איחרו לבית הספר, ואחר כך רבה עם בעלה. נכון, היא אהבה את שלומי שלה, וגם העריצה. הרי גבר כזה לא מוצאים בכל פינה בארץ לא שותה, לא מעשן, משפחה לפני הכול, משתכר בכבוד. נדיר! כך לפחות החברות שלה היו אומרות. אבל היא חיה איתו. לפעמים צריכה להוציא קיטור, כמו היום. בכלל, כל הוויכוח היה שטות בגלל נורה, שיכלה להחליף לבד.
אולי זה הגיל? עייפות? שטויות, כנראה.
רק אתמול שושנה המלר ביקשה לקנות מזון לחתוליה והיום…
דינה רגשה, דמעות פרצו לה.
אוי, דינה… אוי… הנה מטפחת!
המטפחת הלבנה נחתה אצלה, ממש כמו זו ששושנה פעם נתנה במתנה.
זה בשבילך, דינונת. מתנה קטנה עם כל התודה שבליבי.
איזו יפיפיה! רקמה?
כן, ראשי התיבות שלך.
אי אפשר! חבל להשתמש בזה!
זו רק מטפחת, דינה. אילו יכלתי להעניק משהו גדול מותרתי. את יודעת מהי הפנסיה שלי.
סבתא שלי אמרה מתנה אמיתית זו תשומת לב.
סבתא חכמה הייתה. עוד איתך?
לא. נשארתי לבד המשפחה שלי זה שלומי והילדים.
חבל מאוד! שלא תביני לא נכון… אני מצטערת, אבל לא בגלל שבנית לך חיים, אלא כי לפעמים, כשיש משפחה גדולה, אתה מוצא את עצמך לבד, שאינם רוצים בך. רק שואלים כבר מדדת בגדים ליום הדין?
את באמת מתכוונת לזה?
ברור. לא היו לי בעל או ילדים, אבל קרובי משפחה לא חסר לי. כולם תמיד ידעו איך ומה טוב לי… בסוף – נשארתי לבד. וכל אשמה עלי. אבל, דינה, הבדידות… היא מפחידה. האדם לא נולד להיות לבד. אלמלא החתולים שלי לא הייתי קמה בבוקר. אחת האחייניות פעם אמרה רק תעופי מפה עם החתולים שלך, כשאת תלכי. ולמה? כי הילדה שלה רוצה ללמוד בירושלים, ורוצה לגור אצלי.
ומה קרה?
לא רצו רק חדר לעזור לה, אלא את כל הבית. ולי? לישון אצל אחותי, ואז לבית אבות, שכבר סגרו לי מקום בו! את מבינה?
איך אפשר להחליט בשבילך?! את תינוקת?
לדידם, אני כבר לא מבינה. שכחתי לחשוב. כך הם אמרו לי.
לפעמים צריך אויבים, אם יש משפחה כזו…
ובכל זאת, אני אוהבת אותם. כבר הורשתי את הדירה בין האחיינים. זה לא מביא לי שמחה, הלב לא שלם. ולא רוצה לחשוב מה יעשו בחתולים שלי! כולם שונאים אותם. הבטיחו להעיף אותם מיד. למי הם צריכים, באמת…
את זה אני לא אתן שיקרה!
דינה, אינך מכירה אותם!
ולא רוצה! יודעת מה?
מה?
תורישי לי את החתולים שלך.
איך?!
פשוט כך. חתולים זה רכוש, נכון? תכתבי בצוואה. אני אדאג להם. זה יהיה טוב בירושה, בדיוק כמו שמגיע להם בזכות האהבה שלך.
דינה, את מלאך! לא חשבתי על זה! אבל זו אחריות…
עזבי שטויות! איך אפשר לקרוא להם נטל? כמו שאומרים בלי חתול, זה לא אותו בית! דינה ליטפה את זנבו של שמעוני הפורימי והדפה את כפה של צביה, שהצטרפה בגרגור רם.
שמעוני כבר גר אצל שושנה עשר שנים, וצביה רק באה לאחרונה חתולה קטנה שורדית מצאה ליד המכולת, וידעה בדיוק למי להביא.
שוש, אני יודעת שתדעי לטפל. לי יש אלרגיה, את יודעת! אבל איך אפשר להשאיר אותה ככה?
ורדית, זה הפעם האחרונה! שמעוני שלך, כבר מתנה בשבילי. עוד אחד אני לא אוכל…
שומעת, שוש… תודה…
והנה כך נשארה צביה אצל שושנה. ושלא תטעי צביה בכלל לא הייתה צביה, אלא צביה’לה. רק שבועיים לפני האסון, שושנה קמה בוקר אחד:
צביה’לה, איזה אושר! הסתכלה בה והיא מביאה גורים לקצה מיטתה. איזו אמא טובה… שמעוני! ואם לא תהיה אבא טוב – אני אדאג!
למרבה הצחוק, שמעוני דווקא לקח את התפקיד ברצינות ודינה נמלאה הערצה למשפחה החתולית.
תראי מה זה, חשבנו שיודעים כול על חתולים, ולא זיהינו אפילו שצביה בהריון!
פשוט חשבתי שהיא ישנה הרבה! שושנה צחקה, ומה נעשה עם הגורים?
אל דאגה, השטח שלי גדול. ואם צריך, נטפל יחד עם ורדית לה אף אחד לא מסרב!
עכשיו, כשדינה נזכרה בגורים, נזדקפה בבת אחת.
למה אני יושבת ככה? הרי הם רעבים…
את הירושה שלה דינה לקחה עוד באותו ערב. אליהו לא התנגד, עזר לשאת את הסל עד הבית, וביקש:
אפשר חתול אחד בשביל הילדים שלי? אמא שלי לא נתנה, ועכשיו אני חופשי. גברת שושנה הייתה טובה אז גם אצלנו יגדלו כאלה.
כמובן! דינה פתחה פינה של הסדין הישן שעטף את הסל.
את זה! הכתום!
טוב, כשיגדל תבוא לקחת.
תודה!
אין על מה… מי יתעסק עכשיו עם הכול? באו קרובים?
ברור! אמרו שאין להם זמן. שאני אתעסק לבד.
דינה כמעט הפילה את הסל. לא יאומן!
זה לא יהיה! אני אדאג להכול.
אבל היא לא הייתה קרובת משפחה שלך.
ואיזה הבדל? הכרתי אותה חמש שנים, זה לא מעט. לפעמים יום מספיק להבין מי מולך ולהיות לו לחבר, לפעמים כל החיים לא מספיקים, אפילו עם הקרובים ביותר. לא ארשה ששושנה תלך לעולמה בלי כבוד!
אליהו חייך ולחץ לה יד.
עכשיו את מזכירה לי מישהי שאני מכיר. אבל באמת הכול יהיה טוב. אני איתך.
תודה… דינה הרגישה שגם אצלה המתח נרגע.
בדרכה הביתה, נעצרה לשנייה ליד הגינה. הבית בעיר קיבלה אותו מהוריה. הסבא שלה בנה אותו פעם, ושירת בנאמנות את כולם כי דינה, כמו קודמיה, ידעה: בית זה לא רק קירות זה אנשים.
לכן, אף פעם לא הצליחה להבין איך אפשר לא לאהוב קרובים, לא לדאוג לילדים, לא לסעוד זקנים…
עלתה למרפסת, פתחה את הדלת, וכמעט פרצה בבכי.
הריח היה מזמין, במטבח הילדים התרוצצו, ושלומי הציץ מהמסדרון, ניגש ישר אליה.
דינוש, מה זה הפנים האלה? הנורה כבר הוחלפה! יצאתי מהעבודה מוקדם היום! גם הברז השקטתי הטוליפנים שלך עוד יפרחו, תתפני להשקות אותם. לא לבכות, טוב?
לא אבכה! דינה הרשתה לעצמה להתחיל לבכות באמת.
ומה זה? שלומי לקח ממנה את הסל. כבד!
חתולים נשענה לו על הכתף.
מה?
תראה! הילדים קפצו מסביב, שלומי נאלץ להשתיק אותם כדי לא להפחיד גורים.
החתולים התאקלמו במהירות. שמעוני אף ציד כמה עכברים “בשביל הבית החדש”. כנראה לא שכח את שושנה, כי לפעמים ראו אותו בגינה ליד הבית הישן, קורא לה בשקט בעמידה על עץ גבוה. על ההופעות האלה איש מהשכנים לא התלונן.
פעמים רבות היה יושב שם, לעיתים שעה שלמה. וכשחזר הביתה, דינה חיכתה לו.
שוב בילה עד מאוחר! מחר קמה לעבודה!
שמעוני ליטף לה את הרגל, בדק את הילדים ואת שלומי, ופרש לסלן עם צביה.
שושנה הובאה למנוחתה בטקס מרשים. דינה הופתעה לראות כמה אנשים באו ללוותה.
מי כל אלה? שאלה את ורדית, על שולחן ההסעדה בבית העלמין.
תלמידים. שושנה לימדה פיזיקה, וגם שיעורים פרטיים. כולם זוכרים לה טובה…
אני יודעת…
עברו תשעה ימים… ארבעים…
דינה התעוררה בלילות לפתוח לשמעוני, וחשבה על קוצר הימים ועל מהירות הזמן… כבר הבינה למה היא עצבנית ולמה היא חשה בחילות בבוקר… הסוד הזה שמרה עדיין לעצמה בלבד, אפילו מבעלה, אבל הכניס לחייה משמעות חדשה.
הביטה בצביה, ליטפה את גוריה ולחשה:
בקרוב גם אני אהיה שוב אמא קצת מפחדת. הילדים שלי כבר גדלו ושכחתי המון. איך אסתדר, מה דעתך?
צביה גרגרה כל כך חזק, ששמעוני הצטרף, ודינה חייכה.
באמת! יש לי כל כך הרבה עוזרים. מה יש לדאוג?
ביום שבו החליטה לספר לשלומי על הצפוי, אירע משהו ששכנע אותה שום דבר לא מקרי בחיים.
שמעוני נעדר כבר יומיים. דינה באמת דאגה. בדקה ליד הבית של שושנה, לא מצאה אותו. גם ורדית וגם אליהו לא ראו אותו.
דינוש, תלכי לישון. יחזור יילל!
לא יכולה! צפוי גשם! יירטב המסכן!
זה רק חתול, הם תמיד חוזרים… יתגעגע יבוא.
אני אנעול אותו, הקטן הזה! לא אתן לו לצאת! חרדה, מבטה החוצה.
היא נרדמה בסלון, מבלי להרגיש שהוא שב.
הפעם הוא לא חזר סתם. התרוצץ סביב הבית, יילל בקול שהעיר חצי עיר. אבל אצל דינה הבית גדול, קירות עבים, והיא סגרה את החלונות בגלל קור מפתיע. רק צביה שומעת, קמה, מריחה משהו, קופצת לדינה ושורטת אותה.
איי!
צביה, מה את עושה? למה את שורטת…?
רק אז שמעה את יללתו של שמעוני, והריחה ריח עשן קל.
שלומי! ילדים! שריפה!
כהרף עין הוציאה את כולם, ואספה בדרך גם את סל הגורים.
השכנים כבר קראו למכבי אש שפרצו את הלהבות במהרה. שמעוני הוציא את צביה וכל המשפחה החתולית התיישבה לידם בשלום.
נגמר! אפשר להיכנס שוב הביתה אמר כבאי. רק הריח נשאר, אבל הבית ניצל! טוב שהתעוררת בזמן!
תודה! ענתה דינה, מחבקת את חתולתה.
שלומי קרא לילדים להודות למכבי האש. ואז פנה לדינה:
את בסדר?
כן…
בטוחה? הניח יד על בטנה.
איך אתה יודע?!
דינה, אני בעלך, לא?! שניים כבר יש, עכשיו כמעט שלושה! חשבת שאשתך לא תרגיש?
שלומי, אני פוחדת
אין ממה! יש לך אותי, ילדים, וחתולים! וכנס בבית הכל טוב!
נכון…
דינה העבירה את החתולה לבעלה, את הגורים לילדים, עיכבה רגע על המפתן, הרימה עיניים לשמים.
תודה לך, שושנה המלר, על טוב ליבך! תודה…
