טוב בירושה
אוי, יעל! הגעת בדיוק בזמן! אני כבר לא יודעת מה לעשות!
יעל הניחה את השקית הכבדה עם המצרכים על הספסל, נשמה עמוקות ושאלה ברוגע:
מה קרה, ורדית?
בשקט, יעל! זוכרים עם המבוגרים יש סבלנות והרבה נימוס. רק כך מסתדרים איתם, גם עם הכי קשות והכי מאתגרות.
ורדית פיינשטיין, כל השכונה ידעה, לא הייתה אישה קלה. אי אפשר היה למצוא ברחוב מישהי שיודעת לריב בחן כמוה.
למה דווקא “גברת”?
כי ורדית הקפידה מאוד על גינונים תלונה שלה הייתה תמיד מנומסת ועניינית, אבל היא ידעה להוציא כל אחד מדעתו:
יקירה, אינך מדייקת.
אני לא “יקירה” שלך!
אוי, איזה צער! בזמני תואר כזה היה כבוד, היום… אבוד הדור! אבל בכל זאת, תדאגי לנקות אחרי הכלב שלך.
ואם לא?
אז כל השכונה תדע!
ומי שחושב שאלה איומי סרק, גילה מהר מאוד שעם ורדית לא מתבדחים: שבוע הבא הופיעה התמונה שלו על כל לוח מודעות, עץ, עמוד חשמל ותחנת אוטובוס, עם הכיתוב הקבוע: “די להתנהגות כזאת! לא גאים בך!”. התיאור של העבירה לא משאיר ספק הפרטים היו מדויקים להפליא. המדפסת שהשכן לימד אותה להשתמש עבדה שעות נוספות, ועל נייר לא חסכה בזכות הפנסיה הנאה והסיוע מהילדים. השאיפה שלה לסדר ברחוב גדרה, שבה גרה כל חייה, הפכה לשיחת היום. גם קנסות לא ריפו את ידיה. ביית המשפט כבר הכיר אותה בחיוך חצי מיואש, חצי מלא הערכה. היא התנפחה ותמיד ביקשה סליחה מהשופטים על שלקחה להם זמן יקר, אבל מעולם לא וויתרה.
ומה הפלא? לא פעם אמרו לה תודה, כמו בפעם ההיא שבעקבות מלחמתה העיקשת תיקנו סוף סוף את מערכת הביוב בכל השכונה. זה דרש ממנה כמעט עשר שנים, אין ספור מריבות עם כל המשרדים בעירייה, והרבה לילות טרופי שינה. אחרי ההצלחה, כיבדה אותה השכונה, כי כולם ידעו שהיא לא סתם רבת ריב, היא נלחמת למען כולם. בעלי מכוניות, שבעבר נאלצו להחנות את הרכב כמו סירה על שלוליות, היו עכשיו מברכים אותה. בכל פעם שהיא מיהרה ברחוב, כל אחד בודק בלב אם אולי התמונה שלו תעלה הפעם על לוח המודעות שלה.
קיבלו ממנה גם בעלי כלבים, שלא טרחו להחזיק רצועה או לנקות אחריהם, וגם אימהות קופצניות ששתו בירה על ספסל בזמן שהילדים השתוללו, גם אלו שלא שילמו מזונות, אלכוהוליסטים ביֶשָן ובלילה, וכולם שהתעלמו מכללי החיים המשותפים הבסיסיים.
כמובן, לא כולם אהבו את העשייה שלה. לילה אחד, ממש כשחזרה מאחותה שכאב לה הראש, חיכו לה במבוי חשוך. ההתקפה הייתה קצרה מישהו הבריח את התוקפים, אבל דיי כדי שהיא לא תרתע. להפך זה הוכיח לה שהיא עושה משהו משמעותי.
החבלות שטופלו, הרגל שנשברה והתרפאה קצת עקום מאז כאבה תמיד בשינויי מזג האוויר. אבל גם כאן מצאה את טוב:
לפחות אני יודעת מתי להביא מטריה! זו מתנה לא רעה מהברכיים שלי, לא כך?
את הבריונים גילו מהר והם נענשו. ורדית הפכה לדמות מוכרת בכל תחנת משטרה באזור. מאז, גם קשרים לא היו חסרים לה: שלושה שוטרי קהילה וחוקר אחד שתמיד היו זמינים בשבילה.
אלמוגי, חמוד, ממש צריכה אותך! הייתה מצלצלת לשוטר.
אלמוג, שוטר שכונתי ענקי עם שפם עבה ובן השכנים שלה אחרי שקנה את הדירה ליד, היה בא מיד לעזרה. איך לא? הספיקה שנה לגור שם וכבר כבשה לא רק את ליבו, אלא גם את אשתו וילדיו ואמו אמו הקשה, שאותה ירא. כשנפטר מהצורך לגור עם אמא, היה זה ורדית שהסבירה לה בחביבות תקיפה שאין צורך לבקר את בנה יום יום עד גיל מבוגר.
יקירה, האם לא הסברת לו איך מתמודדים עם נזלת לבד? עד כמה נוראה המציאות אם צריך עוד את הטישו שלך בכל יום?
איזה טישו?
של האף, כמובן! את עד היום מנגבת לו את האף, נכון?
מאותו רגע, הביקורים של אמא פחתו פלאים ונשמעה אנחת רווחה בבית של אלמוג. הערכתם לורדית הרקיעה שחקים.
יעל, העובדת הסוציאלית, ידעה הכל. ולכן, הופתעה לגלות את ורדית בוכה בספסל מתחת לבית.
למה את בוכה?
יעל… החוסה שלך חגית לוי…
מה קרה לה?! יעל הרימה מבט אל חלונות הדירה המוכרים.
עכשיו אלמוג אצלה. חגית איננה…
יעל התמוטטה על הספסל, כמעט נפלה ממנו.
איזה יום! בבוקר הציפה הביוב את הבניין, הילדים איחרו לבית הספר, ולקינוח ריב נורא עם בעלה עידו. היא אהבה אותו בלב שלם, הגבר שלא שותה, לא מעשן, אוהב אותה ואת הילדים ומביא פרנסה נאה, אבל לפעמים… לפעמים זה יותר מדי. המריבה הייתה על נורה שנשארה להחלפה שבוע. שטויות, אבל הלחץ גובר, כנראה. סימני הגיל? או פשוט טיפשות… הרי ידעה להחליף לבד.
ובאותו היום, חגית בקשה ממנה אוכל לחתולים שלה והנה, איננה…
יעל פרצה בבכי קורע לב.
יקירה… הנה טישו.
המטפחת הלבנה שנחתה על ברכיה הזכירה לה כל כך את זו שחגית נתנה לה בראש השנה.
זה בשבילך, יעל! מתנה קטנה עם תודתי.
וואו, איזו יופי! זו רקמה?
כן, ראשי התיבות שלך.
חבל להשתמש ביופי הזה לדבר יומיומי!
זו רק מטפחת, יעלי. הלוואי שיכולתי להעניק לך משהו משמעותי יותר, את הרי יודעת מה הפנסיה שלי.
סבתא שלי תמיד אמרה, שעדיף מתנה קטנה וזיכרון גדול.
היא צדקה. היא חיה?
כבר לא. אין לי אף בן משפחה. נשארו לי רק עידו והילדים.
חבל… אל תביני לא נכון, אני שמחה בשבילך שאת אמא ויש לך משפחה! לי לא היה לא זה ולא זה. ונשארתי לבד בגיל הזה, עם המון קרובי משפחה שידעו תמיד טוב ממני מה לעשות. הדעות והבחירות שלי לא נחשבו, ודחקו אותי לבדידות. כל כך קשה זה, הבדידות, יעלי. טוב שיש לי את החתולים. לולא הם, מי יודע בשביל מה הייתי קמה בבוקר. אחת האחייניות שלי אפילו אמרה שכדאי לי לקנות כבר נעלי בית חדשות לפגישה עם העולם הבא.
את לא לבד!
לא, לא לגמרי… את וגם ורדית וגם עידו והילדים אתם כמו משפחה בשבילי.
ודירה יש לך! למה לא יעברו אלייך?
בדיוק זו הבעיה. הם רצו שאפנה את הדירה לטובת האחיינית היא לומדת בתל אביב, צריכה דירה, ואני… אני אצל אחותי עד שתהיה לידי מקום בבית אבות. סידרו לי כבר הכול.
כלומר, פשוט לעקור אותך מהחיים?
כן, יעל… ואני הרי משנה את הצוואה: משאירה את הדירה בחלקים לכל האחיינים, לא רוצה להקפח. אבל אני פוחדת מה יהיה על החתולים! הם כולם שונאים אותם, אומרים שיעיפו אותם לפח ברגע שאלך. זה הדבר שמדאיג אותי.
זה לא יקרה!
את לא מכירה אותם.
ולא רוצה. יש לך רעיון: תרשמי בצוואה שהחתולים שלך עוברים אליי. אם יקרה משהו, החתולים יהיו אצלי, אף אחד לא יעשה להם רע! אלה נכסי הירושה הכי טובים!
יעל, את פשוט מלאך! את יודעת, אפילו לא חשבתי על זה. אבל זו אחריות…
שטויות! “בלי חתול, אין חלום”, לא ככה?
החתול הראשון, אורי, גר אצל חגית כבר עשר שנים, והשני, שולי, היה פצוע שמצאה והביאה לה ורדית.
חגית, תעשי טובה. אני אלרגית, אבל אי אפשר להוציא אותו לרחוב. תראי איזה מתוק.
ורדית, בסדר גמור, אבל זה האחרון! גם אורי שלך במקור! שלישי כבר אי אפשר כלכלית.
תודה, את אלופה.
הימים חלפו, ובוקר אחד התגלה כי שולי היא בעצם חתולה ועל מיטת חגית שכבו כמה גורים.
שולי, הפתעת! אמרה חגית. יפהפיים הקטנים שלך.
יעל, שראתה את הגורים, עזרה למצוא להם בתים בשכונה. “נפצה את חתולי רחוב גדרה!” הייתה צוחקת.
באחד הערבים, ממש אחרי לווייתה של חגית, אספה יעל את היורשים הקטנים הביתה. עידו סחב את הסל הכבד ואמר:
תשאירי אחד אצלנו. הילדים כבר מזמן רוצים. ואמא שלי תמיד סירבה, אבל עכשיו… חגית הייתה אשה טובה. מגיע לה שיזכרו אותה בחתול שמח בבית.
מי בא? זה הגינגי!
מצוין!
נכון שאין בעד מה… אגב, מה עם המשפחה שלה?
אמרו שאין להם זמן. נסתדר לבד.
יעל כמעט נפלה. איך זה ייתכן?
אני אדאג לכול.
היא בכלל לא ממש קרובה אליך…
אתה טועה. היכרות של חמש שנים, זה לא מעט בכלל. לפעמים, כמה שעות מספיקות לדעת מי עומד מולך ולהיות לו חבר. לפעמים חיים שלמים לא מספיקים, גם אם אתה משפחה בדם. לא אתן שיחשבו עליה כעל עוד מישהי שנפטרה. מגיע לה ליווי הולם.
אלמוג חייך:
את מזכירה לי מישהי מוכרת… נסתדר יחד!
יעל חייכה גם היא ובעומק הלב הרגישה הקלה.
כשהגיעו הביתה, הבית שבנתה סבתה לפני עשרות שנים, חשבה על כמה חשוב הבית לא רק לבנים, אלא לאנושיות, שמתחבאת בתוך הלב של אנשים.
איך אפשר שלא לאהוב קרובים? איך משאירים זקנים בודדים, ילדים מוזנחים?
עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת. ריח טוב מהמטבח, הילדים שמחים, ועידו מחייך:
יעלי, מה קרה? אנשים קטנים, מחכה לך הטוש קטן! גם הכנתי את הברז בגינה עוד מעט יש לך טוליפים להשקות. אל תבכי, הכל בסדר.
אני יודעת… חיבקתי אותו חזק.
ומה זה? שאל בצחוק.
החתולים של חגית, עניתי, וילדי זינקו לראות.
החתולים השתלבו מיד בבית. אורי טרח להביא מתנות (עכבר פה, עכבר שם), להראות שהוא תורם את חלקו למשפחה החדשה. אבל בכל ערב היה נעלם, מתיישב על העץ ליד ביתה של חגית מחכה לקול שלא יבוא עוד.
לעתים היה שם שעות, ואז שב הביתה בשקט, מסתובב בין הילדים, בודק את כולם, נרגע ומתכרבל בפינה.
בלוויה של חגית הגיעו רבים, מפתיע עד כמה.
מי כל אלה? לחשה יעל לורדית.
תלמידים שלה. לימדה פיזיקה שנים. הייתה מורה מבריקה ולב רחב. כל כך אהבו אותה.
אני יודעת…
תשעת הימים, ארבעים… בלילות הייתה יעל מתעוררת לבדוק אם אורי חזר או להעביר יד על הגורים. הרבה מחשבות מילאו את ראשה: החיים חולפים, הנפשות עוברים, ואין לדעת מה יהיה מחר… והיא כבר יודעת למה הבקרים קשים, למה התיאבון ירד יש לה בשורות! אבל נזהרת, עוד לא מספרת.
תוך כדי ליטוף של שולי והגורים, לוחשת:
בקרוב אהיה שוב אמא… קצת מפחיד. הילדים גדלו, שכחתי כמה. נצליח?
שולי מגרגרת, אורי מצטרף, יעל צוחקת ומרגישה שלעולם לא תישאר לבד הבית מלא חיים ואהבה. כשהגיעה לספר לעידו, הביאה פרשת אורי שנעלם. חשש גבר על לבה; חיפשה ברחובות, ביררה לא נמצא.
יעלי, לכי לישון. הוא יבוא!
לא יכולה. בחוץ גשם, אולי ירד…
חתול הוא חתול, בואי ננוח.
והיא נרדמה על הספה.
באמצע הלילה, קריאות עזות. שולי זינקה להיעזר, שרטה לה את הרגל.
איי! שולי, השתגעת?!
ואז שמעה את אורי מיילל מחוץ לחלון, והריחה ריח שרוף.
עידו! ילדים! שריפה!
שולי נשכה ברכות את הילדים להעירם. יעל תפסה את הקטן, עידו את הגדול, והתפנתה עם הגורים ביד.
השכנים קראו לכבאות, הדליקה הייתה קטנה, נפסקה במהרה. אורי חילץ את שולי, והמשפחה כולה ניצלה.
מזל שהתעוררתם בזמן! אמר אחד הכבאים.
יעל אחזה חזק בשולי.
תודה!
עידו לחץ את ידה, שאל אם הכל בסדר והיא חייכה ואמרה: “מעתה הכול יהיה טוב. בית מלא חיים ואהבה”.
בערב, על הכניסה, הרימה עיניה לשמיים ולחשה:
תודה לך, חגית, על כל הטוב שהשארת לנו.
כי טוב אמיתי לא נמדד במה שכותבים בצוואה, אלא בהתנהגות, באהבה, בעזרה לזולת, ובבית שמלא לב פתוח. וכל מה שאנו משאירים בעולם זהו באמת טוב בירושה.
