אני יושב במטבח של דירתנו בתל אביב, רוכז במשתייה, והאישה הקשישה של אמא שלי, רבקה, מזינה את העציצים על אדן החלון. פתאום פותחת הדלת ונכנסת בת שלי, בת שלושים וחמש, תמר.
אמא, את לבד?
ומה איתך, תמר? למה לא באת לשאול אותי איך אני מרגישה?
היי, אמא, מה שלומך? אני עצובה, ואבא אין?
מרגיש כאילו אני עדיין תחת הכותרת של תזכיר הרופא, את יודעת שהחוק הוא החוק בשבילי. והאב? הוא הלך להאמין בקב”ה.
לאן הלך?
תשתמשי במוח, לאן הוא הולך ביום שבת?
ל… לבית הכנסת.
מקווה שהוא שם, ולא מדבר עם אישה על אלוהים (צוחקת). ומה הביא אותך למצב שבו את מתלוננת על כל דבר?
אמא, אני לא יכולה יותר אתגר איתי, נזב!
יונתן, החתן שלך, הוא בכלל לא רעה. אתה חושב שיהיה תור אחרי? חכה, עכשיו זה שובר!
למה את מתרשמת ממנו ככה? חושבת שהוא אוהב אותך?
ואם הוא לא, מה זה משנה? אני רק יודעת שהבת שלי תשתגע עם חותנת זהב!
אימא, הוא אומר: “תפוח מאותו עץ”. (מחייכת בחציכפייה)
וגם אומרים: “במשפחה אין חור”. (מצביעת לשפה ומקרינה קריצה) די, תפסי לי את הלב הפגוע ותספרי כבר!
אמא, שימי לב היום הולדת של יוסי, רוצה לתת לו חמישים שקלים והוא יגיד “וואו!”
ומה הוא רואה כלא נכון? למה להקפיץ על האנשים העשירים? קחי שישה גביעי קריסטל ונצא.
זה חסר טעם. למי צריך גביעים כאלה היום? כולם כבר יש להם!
אני לא שופט, רק עובדת בתרבות. אני לא זוכרת כמה שנים אני מוכרת כרטיסים לקולנוע! ובכל מקרה, אם הם לא צריכים גביעים, אפשר להחזר אותם למישהו אחר יש הרבה עניינים.
תמר מביטה במבט מרוגז, ואז נכנס בחור כבן ארבעים, יעקב.
למה פתוח הדלת? שלום, אמא!
מי זה? ינון, שמח לראות אותך! בא לקבל אוכל? הכנתי דג מיוחד, אם תבקש, אני ממש אשמח. אם לא היית כאן, הייתי שולחת את האב להחזיר לך משהו!
ומה איתי? תמר מבטה ממול באכזבה את לא הצעת לי!
סתום, חמודה, גם לך יש תור, רק שהייתי שמחה מאוד לראות את יובל! אני מספרת לכל השכנים על החתן המוזהב שלי יותר טוב מבן. ינון, תן לי להסביר, אני בת שלך, אני לגמרין איתך בצד. האם אתה רוצה לאכול במטבח או שאני אביא לך משהו?
תודה, אמא, כבר אכלנו ארוחת בוקר, איני רעב, ותודה על התמיכה, אחרת לא הייתי מצליחה להוכיח משהו לאשתי היא עומדת על שלה.
אתה יודע, ינון, היא לא רעה כל כך. היא סיפרה לי עליך, קראה עליך בטוב, ואני מרגישה טוב כששומעת כמה אתה טוב, כאילו אתה בן שלי.
תמר שתתה מים והתקשתה לשאת את המילים.
באותו הרגע יוסף, בעלה של תמר, נכנס וחיבק אותה.
באמת? לא ציפיתי, חשבתי שתתלונן…
היא הלכה להתייעץ ולא רצתה לומר, טוב, אספר לך סוד: דינה רוצה להכין לך משהו טעים, אבל אני לא אגיד מה. וכששאלתי על המתנה, היא אמרה שעדיין לא קיבלה החלטה, אז אמרתי שהמעשה שלך נכון.
תמר הקשיבה למונולוג של אמא בעיניים פתוחות ומופתעות, ואז חייכה.
תודה, אמא, זכיתי לשמוע הכל. אם אשכח משהו, אתתקשר אלייך. בוא נצא.
לא, לפני שתיקחי את הדג ליוסף, אינני משחררת אתכם!
רק ליוסף? שכחת אותי?
חחח, הראש שלי מטורף, אתה יודע שהוא ראשון לי, ואז את. אמרה רבקה בחיוך והכתה כתף במיטה.
החתן חייך מרוצה. אמא שלו, רבקה, החזירה לו דג עטוף במגבת משובצת, העבירה לשקית עמידה למים, והציגה אותו.
הנה, תיאכל ותהנה, ואל תשאיר לי עוד מותרות.
תודה לך, אמא, את חבר אמיתי, איזה מזל שיש לי בחמות! לקח את ידו של אשתי, ויצא.
חכי, אלך אחריך, אפריד ממך.
במהלך ההליכה, תמר נגעה בכתף של אמא וקמה בקול חלש:
אמא, את שחקנית גדולה! תיאטרון המדינה מתגעגעת אלייך! איך השארת את אבא בלי חצי?
את יודעת, בתי, אני לא רוצה שתתגעי על שני העיניים, אז אנחנו עם אבא נשתה דג בפעם הבאה. ולזכור כדי שהבית יסתדר, צריך תמיד לשחק קצת תפקיד של שחקנית.
