חתול רחוב מצא דרכו אל חדרו של איל הון ירושלמי בשעת שפל ומה שהתרחש לאחר מכן היה נס שאפילו הרופאים לא יכולים להסביר…
היה זה מזמן, בימים אחרים, כשעוד לא דיברו על כסף במונחים של שווי נקוב ולא חישבו את השקל מול הדולר, אלא במה שנשאר בלב. הדברים התרחשו בבית החולים הדסה עין כרם, לא הרחק מאורוות שערי העיר העתיקה. באותם ימים שכב יהושע ברק שמו הטוב הלך לפניו בכל ירושלים במיטת חוליו, שותק זה שלושה חודשים, שרוי בתרדמת עמוקה שאין ממנה תוחלת, כך אמרו הרופאים.
משפחתו כבר ישבה לשולחן ודנה מה יעלה בגורל המפעל שבנה בעשר אצבעות במשך חמישים שנה ואיך יחלקו את הירושה שהצטברה. ואז, פתח החתול את חלון חדרו, צנום ומנומר, כתם חום לצד כתם לבן, היושן בעיניו. זאת הייתה מיטה 312, אותה שאף רוח הערב הירושלמית.
איש לא שם לב כשנכנס. אך בשוב האחות עם התרופות לערב, ראתה את החתול יושב על הכר, לטף בכף רגלו את פניו של יהושע, כמתבונן בו בדריכות. “אלוהים אדירים!” צעקה, והמגש שבידיה נפל בקול נפץ במסדרון. החתול לא נרעש, רק המשיך ליילל רך, כאילו משוחח עם האדם חסר ההכרה, מעביר שוב ושוב את כפתו ברוך על פניו. ניסתה לגרשו, אך הוא התעקש להיתלות בציפורניו בסדין, מסרב לעזוב.
“צא החוצה! קדימה, החוצה,” קראה. כשזה לא עזר, נכנס רופא למחלקה, ד”ר גיא רוזן, נוירולוג בן שלושים ושתיים שכבר שמו התפרסם במסדרונות הדסה. עמד בדלת ועקב אחר הנעשה. “חכי,” הרים יד. “תסתכלי על פניו.” וכשבחנו יחד, נזלו מעיניו של יהושע דמעות. דמעה אחת, צלולה והולכת לאט על הלחי. דבר בלתי אפשרי, אמר לעצמו הרופא אדם בתרדמת עמוקה אינו מוריד דמעות כאלו.
לקח פנס, בדק את האישונים. דבר לא השתנה, אך הדמעה הרטיבה את הכר. “אני קורא למשפחה,” מלמלה האחות. בינתיים המשיך החתול ליילל, נעמד קרוב עוד יותר לאיש הישן. ד”ר גיא לא הסיר את מבטו ממנו. היה שם קשר בלתי מובן, כאילו הכיר זה מכבר את יהושע.
“תני לו להישאר,” הורה. “אני רוצה לראות מה יקרה.” הטלפון צלצל בדירתה של איילת ברק, בתו של יהושע, בשעה אחת עשרה בלילה. חיפשה להימלט מהמציאות בצפייה בסרט, אך לא יכלה להתעלם מהמספר שמייד הופיע על הצג. “גברת איילת, התרחש משהו אצל אבא. את חייבת לבוא. זה דחוף.” שתקה הרי הכעס והכאב ישבו עליה, אך בלי לשאול פרטים מיהרה, אספה את תיקה ואת המפתחות ומיהרה החוצה.
הדרך לבית החולים נראתה אינסופית. כל רמזור נדמה כנצח. חשבה מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרה את אביה שלושה שבועות? ארבעה? כשהגיעה, רצה במסדרונות הדסה לעבר חדר 312, התקשתה לנשום. הדלת הייתה חצי פתוחה, קולות מבפנים. הציצה, נעתקה נשימתה. חתול מנומר דקיק שכב לצד אביה, רון רון בקול, ויהושע האיש שלא זז שלושה חודשים הפנה מבטו אל החתול.
“מה קורה פה?!” פלטה איילת. “אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל החתול עורר תגובה אצל אביך,” הסביר ד”ר גיא. “ראינו דמעה על לחייו עם הופעת החתול.” איילת הביטה ברופא כאילו יצא מדעתו. איך ייתכן? אך הוא התעקש: “ראיתי במו עיניי. וגם שימי לב, ראשו כעת פונה אל החתול. לפני כן שכב אל הצד השני.” התקרבה בהיסוס. החתול פגש במבטה בעיניים ירוקות ובהירות. פתאום הזיכרון צף: חתול כזה ראתה במגרש החניה של המפעל. יהושע, אביה, נהג להאכיל חתול רחוב באותו מקום.
ד”ר גיא רשם משהו בלוח. “כנראה שיש כאן קשר רגשי חזק מהמצופה.” איילת התיישבה ליד מיטת אביה. החתול לא התרחק, ממשיך לרפרף ברכות, כאילו שומר עליו. “כמה זמן הוא כך?” שאלה. “כבר שעתיים מאז שמצאנו אותו פה,” הסבירה האחות. “הוא לא מוכן ללכת.” הביטה שוב באביה פניו של הנבל הצבור, הקשוח, נראו שלוים לראשונה זה שנים. “תנו לחתול להישאר,” אמרה, ולבה נפתח לרווחה.
בימים הבאים התרחשו פלאים נוספים. החתול הופיע בכל בוקר דרך אותה החלון; צוות המחלקה כבר הניח פינה לו עם אוכל ומים. איילת, שסוף סוף קיבלה הזדמנות להיות קרובה לאביה, בילתה שעות בצפייה בהם. באחד הימים התקשרה לרינה פרלמן, המזכירה הוותיקה של יהושע שעבדה לצידו חמש עשרה שנים. הן קבעו בבית קפה ליד הדסה. רינה הגיעה, תיק קטן בכתפה ושערה האפיר אסוף. “איילת יקרה,” חיבקה אותה, “מה שלומך?” “משונה,” אמרה איילת, “חתול בא לבקר את אבא.” רינה חייכה בעצב. “חתול כתום-לבן, כן? אביך היה באבוקר מוקדם, מאכיל אותו, מספר לו דברים שלא העז לשתף איש.”
איילת הבינה, כמה מעט הכירה את יהושע. היא שמעה מרינה איך לאחר אירוע המוחי ניסתה למצוא את החתול אך זה נעלם. “ועכשיו הוא כאן, כאילו הקשיב מרחוק שהאדון שלו זקוק לו,” אמרה רינה. “לחתולים חושים שאיננו מבינים.” שתיהן ישבו זמן מה בדממה, קפה ביד והרהורים בלב. “למה לא סופר לנו את זה?” שאלה איילת לבסוף. רינה השיבה, “אבא שלך גדל בעוני, בנה עצמו בדם יזע ודמעות. חשש להיראות פגיע. קל לדבר עם יצור שאינו שופט, לא?”
היא חזרה לבית החולים לשמוע את דודה שאול מתווכח עם ד”ר גיא, דורש להוציא את החתול מהמחלקה. “זה מסוכן ולא תברואתי,” הכריז שאול. “המצב השתפר מאז שהחתול כאן!” ענה הרופא. “לא משנה, אני אחראי על המשפחה עכשיו, דורש שיילך.” איילת סגרה אחריה את הדלת. “אתה לא מחליט כלום, דודי. אני בתו ואני מחליטה. החתול נשאר.” ויכוח חריף התגלע, אך איילת עמדה על שלה. “את דואגת עכשיו?” התגרה דודה. “שבועות לא באת. בשביל חתול את מתגייסת?” חשה אשמה אך לא נסוגה.
בימים שאחרי, שוחחה איילת עם עובדים ותיקים. מגרש החניה הפך זירת וידויים: מנהל משמרת שחלק כי יהושע שילם לימודי אוניברסיטה לבנו בסתר, רואת חשבון שסיפרה על קרן סיוע חשאית שהקים לעובדים במצוקה. הוא שמר כל כך הרבה בלבו, לא העז לשתף. כששאלה את רינה “למה הסתיר ככה?” קיבלה תשובה ברורה פחד לגלות חולשה. כל חייו הלך בזיעת אפיים, ולבני כזו קשה לתת אמון.
ואז, באחד הלילות, ירד גשם כבד. רוחות חזקות פילחו את ההר, ברקים האירו את עמק קדרון. החתול, שהיה תמיד לצידו של יהושע, התרוצץ בחדר, התקרב לחלון. “אולי אתה רוצה לצאת?” שאלה האחות. “חכי,” ביקשה איילת. אך החתול קפץ, נעלם אל החושך והגשם. “תחפשו אותו!” קראה, אך ד”ר גיא עצר אותה, “אי אפשר עכשיו.” החתול לא שב גם למחרת, ויהושע החל מידרדר הדופק ירד, הנשימה נחלשה.
ביום הרביעי, מיואשת, יצאה איילת לחפש אותו ברחובות ירושלים. חצתה שכונות, חורשות, קראה בשמו, הפכה פחים ובדקה בסמטאות. הרגישה לא שייכת אישה צעירה בחליפת עסקים מחפשת חתול. ואז, חיפשה ברחוב צר, שמעה יללה חלושה. חתוליה של ירושלים מכירים את הבדידות והנה הוא, שוכב פגוע, בקושי זז, ולצידו יושבת אישה מבוגרת מלטפת אותו בעדינות. “עזרי לי,” ביקשה. הייתה זו פנינה, שעבדה בבית ברק כשהייתה איילת ילדה קטנה.
בתדהמה השיבה, “פנינה? חשבתי שהלכת מכולנו.” דמעות זלגו על פניה של פנינה. “לא רציתי, פשוט אילצו אותי. ראיתי את דודתך ואמך סוחרות במעילה, וסיפרתי לאביך. אמא שלך כעסה, המציאה שגנבתי כסף ונאלצתי לעזוב.” איילת חיבקה אותה, שתיהן בכו יחד.
את החתול לקחו מיד לוטרינר, ד”ר דן, שאמר: “רגל שבורה. צריך ניתוח, טיפול והשגחה, זה יעלה כחמשת אלפים שקל.” איילת שילמה החתול היה לה יקר בהרבה מכל סכום. משחזרו לביקור, ד”ר דן התיר לקחתו, ויחד עם פנינה שבו לבית החולים. החתול טיפס על המיטה של יהושע, החל לרפרף לידו, ורק אז לראשונה זז ידו של יהושע קלות, כאילו להגיב למגע בלתי נראה.
בימים שאחר כך התחולל הנס. יהושע התעורר באטיות מחלומו. פתח עיניים, החל לומר מילים בודדות. הראשון היה “חבר”, כשהביט בחתול. לאט הקיץ את זכרונו האנושי והרגשי. איילת סיפרה לאביה על כל מה שגילתה: הקרן החשאית, המעילה של שאול, הלב האנושי החבוי. הוא סיפר לה על ימי עוניו, על אותו איש זקן, מנחם שטייניץ, שנתן לו הזדמנות ראשונה. על הדרך הארוכה מפתח תקווה לירושלים, על השקלים הבודדים בכיס. ועל החתול שהלך עימו בשדות בודדים.
הגיע רגע העימות עם שאול. בישיבת המשפחה במשרד עמוס ניירת, הציגו בפניו הוכחות לגניבה. שאול פקד ראשו, בכה, ניסה להצדיק עצמו: “רציתי להיות כמוך. תמיד היית הטוב מכולם.” יהושע ענה: “אני סולח לך. עליך ללכת לדרכך שלך מעתה.”
מאותו יום החל יהושע חיים חדשים. מחצית רכושו הועברה לקרנות צדקה. הקים מרכז טיפולי ראשון מסוגו בירושלים מרכז לשיקום באמצעות בעלי חיים. ילדים, זקנים, פצועי גוף ונפש כולם הסתופפו בפתחנו יחד עם כלב, חתול, פעם גם ארנבת. החתול, שנקרא פשוט “חבר”, קיבל פינה קטנה וכולם באו לליטוף.
איילת ניהלה את העסק בגישה חדשה: דאגה לעובדים, שיח פתוח, התחשבות ויחס אנושי, כי “אבא שלי בנה גשרים של בטון, אני אנסה לבנות גשרים של לב.” פנינה חזרה אל המשפחה, הפעם כחברה קרובה. שאול החזיר את הכסף ונעלם לעיר צפונית קטנה, שם פתח מכולת וחי חיים שלווים. במרכז השיקום שגשגו מיני חיות, דורות של מתנדבים וסיפורי הצלחה מתגלגלים מחדר לחדר. יהושע היה מארח, משתנה, נוהג להאכיל חתולי רחוב בפארקים ומשוחח עם כל מי שהיה זקוק להאזין.
חלפו השנים. כאשר “חבר” החתול הזדקן, שכב מתחת לעץ הרימון בגינה, עצם עיניים ונרדם לנצח. קברו אותו בפינה טובה, נטעו עץ לזכרו, ועל אבן המצבה נכתב: “חבר שאהב ללא תמורה.”
הסיפור לא נגמר. הנכדים, בני הנכדים, גם הם האכילו חתולים במדרכות, טיפלו בכולם, חיבקו וגם בחרו לסלוח. בזכות אותו חתול, בזכות אהבה פשוטה, זכינו עוד פעם אחת להאמין שהחיים משתנים לא בנס גלוי, אלא בחסד קטן, יום־יומי חסד של רוך, של יד מושטת, של בחירה לחיות ולסלוח.
וכך, מדי ערב, היה יהושע ישוב בגינתו, חתול חדש מתכרבל בחיקו, ואיילת לצידו. ואולי כאן טמון הסוד: לא הכסף שהותיר, אלא האהבה שלימד, היא היא הנסירה שיישאר לדורות.
