החתול, בשיטוט אקראי בצִדֵי הרחוב בתל אביב, פתאום נתקל במכשיר שלא דמה לכלום שהכיר סמארטפון מבריק, חם, וריחו נישא באוויר כולו ריח של אדם. החתול פרקד בעדינות, חיבק את המכשיר בכפות הרכות שלו, הניח עליו את גופו והמכשיר נדלק מהנגיעה, שולח אור חלש לתוך ליל הקיץ.
עינב הייתה כל-כך מאושרת מהטלפון החדש שלה. כבר מהחנות, החליקה עליו בגאווה מסך עצום, סוללה בלתי נגמרת, בדיוק מה שתמיד רצתה. אבל החיוך שלה הספיק להחוויר מהר כל פעולה הפעילה חום שהפך כמעט לבלתי נסבל. ואז, באופן מפתיע, איבדה אותו.
זה כאב. בשוק ההתקדמות הטכנולוגית, למצוא מכשיר כמו שלה היה הישג בדיוק המפרט שחיכתה לו, כל שקל שהשקיעה (ולא מעט כמעט שלושת אלפים שקלים!) ירד לטמיון. עכשיו אין לה לא טלפון, לא קבלה, לא למי להתלונן כאילו הכל נמוג.
עינב קיללה את עצמה בלב שלם “איזו פראיירית אני!” שלפה את הנוקיה הישן מהמגירה וחייגה באצבעות רועדות למספר שלה עצמו. הצלצולים התגלגלו, אך איש לא ענה.
היא טפטפה כמה טיפות של ולריאן מהבקבוק קיוותה שזה ירגיע אותה, נשכבה במיטה וניסתה לשחזר לאחור כל פינה שהייתה בה היום. אולי, אם תעבור שוב, תמצא אותו? לפתע, מתחת לכרית, הטלפון המשני רטט. למראה המספר המוכר על הצג ליבה החסיר פעימה.
“שלום?” אמרה בקול רועד.
התגובה רק רחש, נשימות קטועות ומהוססות… עד שפתאום נשמע “מיאו”
עינב קפצה במיטה. “זה צחוק עליי,” לחשה לעצמה, כועסת. לא הספיקה להפעיל קוד נעילה, ועכשיו מישהו מתלוצץ על חשבונה. כעסה נקטע בידי עוד שיחה נכנסת.
אותם רחשי נשימה, אותו מיאו מכמיר.
“די כבר, תפסיקו להתקשר!” צרחה לתוך המכשיר.
המצלצלים לא שככו. לבסוף, כשכבר לא יכלה לסבול יותר, לבשה ג’ינס ויצאה החוצה, מחפשת את מי שמפעיל את השטיק הזה אולי עומד איפה שהטלפון אבד. רק לעבור את המסלול שוב.
בצעדים מהוססים חייגה שוב ושוב למספר שלה, מנסה לזהות את הצלצול בעיר. פתאום הלא ייאמן! שמעה את רינגטון הפופ העברי שלה בין שני עצי פיקוס. כבר ראתה אותו בעיני רוחה את הנוכל איך תנזוף בו על שהרים מכשיר לא לו.
בפינת הגינה החשוכה, החתול כתום, עיניו קצת דהויות, יושב חבוק סביב הסמארטפון שלה ומכה בו בכף, כועס על הרעש, נבהל מהשירה שבוקעת מהמכשיר.
לנוכח המראה, כל הכעס שלה התפוגג. עינב התקרבה, מוקסמת. במקום הפורץ או המתלוצץ מצאה את עצמה מול חתול שמתקרבל על הטלפון, מחפש חום ואולי גם קצת תשומת לב אנושית.
ברגע שניגשה, קפץ אליה כאילו הכיר אותה שנים, מתלטף ברכות לסנטרה, מתחכך בלחייה, מבקש שתרים אותו אליה. עינב התמסרה לחום השקט הזה, מבינה כמה קר לו לא פלא שרבץ על הטלפון המהביל שלה באישון לילה.
עם הטלפון בכיס אחד, וחתול כתום בידיים, צעדה עינב הביתה ברחובות השקטים של תל אביב, לבה מתמלא חמימות חדשה. מין אהבה ממבט ראשון בוהקת היא והחתול הזה, שלא יכלה להשאיר אותו נטוש שם בגינה.
החתול, שיכור מריח הוולריאן שנטף מבגדיה, התפתל על ידיה, התפנק ונשק ללחיה ולסנטרה, ועינב, גם אם ניסתה לחמוק חייכה סוף כל סוף, יודעת שמישהי לאהבה כזאת לא יכלה לצפות.
הוולריאן רק השלים את הסוד כל השאר זה היה גורל תל אביבי פשוט.
