יומן אישי יום רביעי, תל אביב
היום קרה משהו ממש מוזר. ולמרות שדעתי הייתה טרודה, פתאום אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. בבוקר, ישבתי במטבח, עייפה מהלילה, כשפתאום ליאורה, החתולה הכתומה שלנו, התנדנדה מהחלון ונחתה על השולחן. ראיתי אותה מרחרחת ומשחקת עם משהו זר; כששמעתי רשרוש מוזר, קלטתי שזו הטלפון החדש שלי.
הטלפון היה די יקר שילמתי עליו כמעט אלפיים שקל, מסע קניות של שבועות לחסוך, והוא נפל עליי מהשנייה שהפעלתי אותו. כל הזמן התחמם, הסוללה נשארה בקושי יום, אבל המסך ענק והממשק באמת חמוד. לא הספקתי ממש להתרגל אליו, וכבר הצליח להיעלם לי.
רציתי לבכות מרוב תסכול. המחשבה על עוד מכשיר שאיבדתי, בלי אפשרות להחזיר אותו, חנקה לי את הגרון. רתחתי על עצמי, “איזה טיפשה אני, דנה! איך עפו לך אלפיים שקל בין הידיים?” לקחתי את הסאנוקיה הישנה אפילו וואטסאפ אי אפשר והתקשרתי למספר שלי מתוך תקווה שאיזה ישראלי טוב יענה ויחזיר.
הקו צלצל, אבל איש לא ענה. התיישבתי בסלון, טפטפתי לי כמה טיפות של ולריאן (לא מאמינה שזו המורשת המשפחתית מרוסיה, אבל בימים כאלה אפילו הסבתא הצדיקה הייתה מאשרת), וניסיתי להיזכר איפה הסתובבתי היום. אולי אם אחזור שוב לאותו המסלול, אמצא אותו.
פתאום, ממש מתחת לכרית, הרגשתי שהסאנוקיה רוטטת. הסתכלתי על התצוגה שיחה נכנסת מהמספר שלי. שלום? עניתי בלחישה. במקום קול, שמעתי רק רחש, נשימה שקטה ואז מיאו
נבהלתי. “מישהו עושה עליי צחוק,” מלמלתי לעצמי, וניתקתי בעצבים. ובלי אפילו קוד לנעילה מישהו משתמש לי בטלפון. עוד ניסיון לחייג שוב אותו רחש, ושוב, מיאו. זה כבר נעשה מטריד.
לבשתי מעיל, אספתי את עצמי, ויצאתי החוצה. צלילי רינגטון חלשים וחוזרים נשמעו לרגע מרחוב המלך גורג. הלב שלי האיץ קצב. אולי מי שמצא משחק איתי, חשבתי, איזה תעלולן תל-אביבי.
צעד אחרי צעד, עקבתי אחרי הצלילים ואז גיליתי את החתולה שלי, ליאורה, תחת עץ פיקוס ענק, בדיוק מול הבית. היא כרכה את גופה סביב הטלפון, לוחצת עליו שוב ושוב בכפות הרגלים. המסך נדלק, והיא ענתה לו במיאו נרגש, המסך שוב נכבה והטלפון התחיל שוב להרעיש. החתולה שלי התעצבנה נתנה לטלפון מכה חזקה עם הכף; ומשם קולות רינגטון.
כשראתה אותי, קפצה לזרועותיי כאילו אנחנו יחד שנים. ליאורה התלטפה עליי, התחפרה בזרועיי וניסתה לנשק עם האף שלה את הלחי. הרגשתי כמה שהיא קרה ברור, כל הבוקר קפאה, ורק הטלפון הלוהט שימש אותה כמו כרית חמה בחורף תל-אביבי.
בהליכה הביתה, אם ליאורה ביד אחת והטלפון בכיס, חשבתי לעצמי אולי דווקא החמלה שהלב נפתח אליה, זו אהבה ממבט ראשון? איך אפשר להשאיר יצור כל כך רך בחוץ? היא הרעיפה עליי חום, ואני לא התאפקתי וחיבקתי בחזרה.
האמת פשוטה: ליאורה הייתה שיכורה מהוולריאן שטפטפתי קודם לספל שלי, והריח כנראה לא השאיר לה ברירה אלא לגנוב לי את הלב ולרגע אחד, גם את הטלפון.
