חשתי הקלה כשגיליתי שגרוש שלי איבד הכול – אחרי חמש עשרה שנות נישואים שבהן האמנתי שכל מה שברשותנו שייך…

הרגשתי הקלה כששמעתי שבעלי לשעבר איבד הכול.
אני יודעת שזה נשמע לא יפה, אבל אני בוחרת להיות כנה עם עצמי.
הייתי נשואה לו במשך חמש עשרה שנים. כשהתחתנו, כבר היה לו בית משלו וחיים מסודרים. עברנו לגור שם יחד עם הבן שלי, כי הפכתי לאמא בגיל צעיר מאוד. מההתחלה הוא היה כן איתי לגבי דבר אחד הוא לא יכול ללדת ילדים. ידעתי, קיבלתי, ואף פעם לא הזכרתי את זה בפניו. והוא מצידו, מעולם לא עשה הפרדה בינו לבין הבן שלי חינך אותו, תמך בו, לקח אותו לבית הספר וקנה לו בגדים. אז האמנתי שעשיתי את הבחירה הנכונה.
מעולם לא בדקתי מסמכים או חשבונות. לא בגלל שלא יכולתי, אלא כי בחרתי להאמין בו. הוא תמיד אמר: “הכול שלנו”, “כל מה שיש לי למשפחה”. הבית, הרהיטים, ההוצאות. כעבור שנים קנה רכב חדש ואמר לי: “את תנהגי בישן”. הוא לא היה רע, פשוט דגם ישן יותר. זו הייתה המכונית הראשונה שלי. לא שאלתי אף פעם על שם מי היא רשומה קיבלתי את המפתחות, וזהו.
יום אחד, הוא עזב עם אישה אחרת. עברתי את כל מה שמישהי עוברת אחרי חמש עשרה שנות נישואין הכאב, השאלות, לילות בלי שינה, תחושה שבנית משהו שיותר לא קיים. הגיעו מסמכי הגירושין, שיחות, מתח. ואז התחלתי להבין שהנישואין האלה כנראה לא באמת היו “שלנו” כפי שחשבתי.
התברר לי שכל דבר היה רשום על שם אמא שלו הבית שגרנו בו חמש עשרה שנים, העסק שהוא קרא לו “גאווה שלו”, החשבונות ואפילו המכונית שחשבתי שהיא שלי. מבחינה חוקית, לא היה שום דבר על שמו או על שמי. נשארתי עם פיצוי מזערי, כמעט סמלי. אפילו בבית שהתגוררתי בו חצי מהחיים לא יכולתי להישאר, כי “הבית היה שלו לפני הנישואין”. עזבתי עם מזוודה אחת, עם הבן שלי ועם שאלות שעליהן כנראה אף אחד לעולם לא יענה.
בגיל ארבעים הייתי צריכה להתחיל מחדש. אני במקצועות הבריאות והטיפול, אבל לא עבדתי שנים רבות. מצאתי עבודה כמטפלת אצל קשיש בביתו. משמרות ארוכות, מעט שינה, כאבים בגב. לפעמים, כשהייתי חוזרת לחדר אצל אמא שלי, הייתי שואלת את עצמי איך הייתי כל כך נאיבית. אבל לאט לאט התחלתי להתרומם. שנתיים אחר כך הצלחתי לקנות דירה קטנה בבת ים. עדיין אני משקיעה בתשלומים, אבל היא שלי. כל תשלום מחזק אצלי מעט תחושת כבוד עצמי.
יום אחד שמעתי מה קרה לו. אמא שלו נפטרה, ויחד איתה כל מה שהוא חשב ששלו נעלם. הנכסים שהיו על שמה התחלקו בין כל יורשיה לפי החוק. (פתאום גיליתי שיש לו אחים ואחיות, ידעתי?). הוא ניסה להוכיח הניסיון שהנכסים היו שלו בעצם, אבל מבחינה משפטית לא היה מה לעשות. הוא נשאר ללא בית, ללא עסק, ללא רכב.
כשסיפרו לי, שתקתי. ואז הרגשתי משהו שלא צפיתי תחושת הקלה. לא שמחה, לא רוע לב, אלא תחושה שבפעם הראשונה האיזון חזר. אני יודעת שזה לא יפה להרגיש כך. אבל אני יודעת גם מה זה לאבד הכול מבלי לדעת, רק בגלל שבחרת להאמין.
אז האם אני אדם רע על כך שהמשכתי הלאה?
החיים לימדו אותי: אמון הוא מתנה, אבל את הכבוד העצמי והביטחון שלך אף אחד לא יעניק. חשוב לשמור על עצמך, גם כשנדמה שהכול “משותף”. אמת, בסוף כל אחד צריך לסמוך קודם כל על עצמו.