היי, תקשיב, אני חייב לספר לך משהו שקרה לי, ממש כמו בסרט. אני עידו, תמיד חשבתי שיש לי מזל בחייםקיבלתי להיות אבא ובעל. התחתנתי עם יעל, חברה שלי מהתיכון. היא חיכתה לי כל הזמן שהייתי בצבא, וברגע שחזרתי, מייד התחתנו.
קודם נולד לנו הבכור, נעם. שלוש שנים אחר כך הגיע אלעד, הבן השני. אבל תמיד היה לי בלב חלום שתהיה לנו בת. אפילו בהריון הראשון יעל ואני דיברנו על זה, וסיפרתי לכולם שאני חולם על בת קטנה. כולם הופתעו מי הרי לא רוצה בן זכר? ואני, דווקא בת. אבל יעל החזירה אותנו למציאות עם בן, ואחר כך עוד אחד…
עברנו חיים טובים, הבנים מפריכים סביבנו. פתאום יום אחד יעל מספרת לי בהריון לא מתוכנן. פשוט לא האמנתי לא ממש תכננו את זה, אבל וואלה, שמחתי. אמרתי לה, “טוב, הפעם אין מצב שאת לא מביאה לי בת.” גם יעל הייתה בטוחה שזה קורה עכשיו.
האימהות גם שלי וגם של יעל היו לגמרי בטוחות שזו בת. אפילו הבדיקות עידכנו אותנו: בת. הילדים שלנו כבר בחרו לה שם. דמיינו את זה, שלושה גברים בבית, מחכים לנסיכה שתאזן.
הגיע היום הגדול, יעל נכנסת ללידה. אני לוקח אותה לאיכילוב ומטורף מדאגה, לא סוגר עין בלילה. בבוקר מתקשר למחלקת יולדות “נולד לך בן, 3.2 ק”ג, 54 ס”מ”. נשבעת לך, לא קלטתי. חשבתי שזו טעות הרי זה היה אמור להיות בת! אבל לא, טעות אין פה. עוד בן.
לא אני ולא אף אחד חוץ מיעל היינו מוכנים לזה. איך הרופא טעה בבדיקה? התקשרתי אל יעל, ואני בטמטום של רגע אמרתי”מה, אולי זה בכלל הבן של השכן?” היא התעצבנה וטרקה לי את הטלפון בפרצוף, ובצדק.
הגיע יום השחרור מהבית חולים, לקחתי אותם הביתה. פתחתי את השמיכה, הסתכלתי על התינוק הזעיר הזה, ופתאום הכול פשוט נמחקנפלתי עליו באהבה. אפילו קראנו לו עומרי, הכי לא דומה לי, אפילו לא לאחים שלו. רק משהו קטן מהעיניים של יעל.
עברו ארבע וחצי שנים. עומרי כבר רוכב איתי על קורקינט בגינה. פתאום תפסתי כמה שהקטנצ’יק לא מזכיר אותי בכלל. ואז, בערב אחד, אני שומע בחדר מדרגות את הסבתותמצחקקות ש”עומרי דומה בטירוף לאסף מהבניין ממול”. וואלה, זה כאב לי. הלכתי ליעל בשיא הרצינות ואמרתי: “מי באמת האבא של עומרי?”
היא התפוצצה עליי. “מה אתה משתגע? איך אתה יכול בכלל לחשוב את זה?!” נגרר ריב לא קטן. אפילו חשבתי לעשות בדיקת אבהות, אבל יעל סירבהואז שבועיים אחרי, הפתיעה ואמרה: “סבבה, נלך על זה, ואחרי זה אני מתגרשת ממך!”
יום אחד הלכתי לזרוק זבל, נתקלתי באסף. הסתכלתי עליו, חיפשתי קווי דמיון, כלום, אפילו לא משהו קטנטן. חזרתי הביתה, יושב בסלון ופתאום עומרי קופץ עליי, חיבוק ענק, מתחיל לשתף אותי בכל הסיפורים שלו. הלב שלי התמלא שקט. מה פתאום? זה הילד שלי, בלב ובנשמהבשביל מה לי בדיקות?
ניגשתי ליעל, מחבק את עומרי, אומר לה “די, אין לי מה לבדוק שום דבר.” היא עוד הייתה פגועה, “אני כבר הייתי מוכנה להרוס הכול רק כדי להוכיח לך!”
התחננתי שבוע שתסלח לי, ובסוף יעל סלחה. הזמן עבר, נעם כבר התחתן, אשתו ילדה לנו נכדה ראשונה. יעל ואני נהיינו סבא וסבתא סוף סוף, התרגשתי כמו ילד קטןסוף סוף הדס הקטנה שלי.
ומה אני אגיד לך? אני אוהב אותה בטירוף, כמו שאני אוהב את שלושת הבנים שלי. שום בדיקה לא תספר לי אחרת.
