שמי יובל. תמיד הרגשתי בר מזל בחיים זכיתי להיות אבא ובעל. נישאתי לשירה, שאהבתי עוד מהתיכון. היא חיכתה לי בנאמנות כששירתתי בצבא, וכשחזרתי מיד התחתנו.
בהתחלה נולד לנו הבן הבכור, עידו. שלוש שנים אחר כך, נולד לנו בן נוסף, יותם. אבל בלב תמיד רציתי שתהיה לנו בת. אפילו כשהייתה שירה בהריון הראשון, סיפרתי לכולם שאני רוצה ילדה ולא בן. כולם הופתעו, הרי רוב הגברים חולמים על בן, אבל אני חלמתי על בת. לבסוף נולד לנו בן, ואחריו עוד בן.
חיינו יחד היו נעימים וטובים, הבנים גדלו, ואז יום אחד שירה הודיעה לי חדשות מפתיעות היא שוב בהריון. לא תיכננו ילד שלישי, אבל מאוד שמחתי כשהבנתי שעוד תינוק מצטרף אל המשפחה.
“עכשיו בטוח תהיה לנו בת!” הכריזה שירה בחיוך. גם אמא שלי וגם אמא שלה הסתכלו על הבטן של שירה, והיו בטוחות שמדובר בבחורה. אפילו האולטרסאונד חיזק את הציפייה לילדה. כולנו כבר כתבנו בראש שמות לבת הקטנה ואפילו הבנים התייעצו יחד מה יקראו לה.
הגיעה השעה, שירה נכנסה ללידה, ואני מיד נסענו לבית החולים. כל הלילה לא עצמתי עין מהדאגה, האם הכל בסדר, האם זו אכן בת כמו שחלמנו. בבוקר התקשרתי לבית החולים ואמרו לי: “נולד לך בן במשקל 3 קילו ומתיים, אורך 54 ס”מ.”
לא האמנתי. חשבתי שזו טעות; הרי כולם אמרו שזו בת! אבל התברר שאין טעות נולד לנו בן שלישי. לא התכוננתי לזה, וגם אף אחד אחר לא. היינו בטוחים שתהיה בת. לא הבנתי איך הטעו כל כך, אפילו הרופא באולטרסאונד.
כששוחחתי עם שירה בטלפון, שאלתי אותה עכשיו, חצי בצחוק, חצי ברצינות: “תגידי, לא היה איזה סיפור עם השכן?” שירה נעלבה: “מה עובר עליך? אתה השתגעת? איך אתה מדבר שטויות כאלה? הרי הייתה אמורה להיות בת!” והיא טרקה לי את הטלפון.
כששחררו את שירה מבית החולים, באתי לאסוף אותה ואת התינוק. בבית, כשפרשנו את השמיכה והבטתי בבני הקטן, הרך וחסר האונים, מיד התאהבתי בו. עברו ארבע שנים וחצי, ולבן השלישי קראנו לו תומר כבר לימדתי איך לרכב על קורקינט. הוא בכלל לא דומה לי, קצת מזכיר את שירה, בעוד ששני הבנים הגדולים הם העתק שלי.
יום אחד שמעתי את הסבתות מדברות בחצר: “שמת לב שתומר דומה בכלל ליוסי מהבניין ליד?” נפגעתי. חזרתי הביתה, העליתי את הנושא בפני שירה.
“מה איתך?” היא קפצה, “שוב אתה מעלה שטויות כאלה? מה פתאום לבגוד בך? יוסי רק לקח אותי טרמפ מהעבודה כשכבר הייתי בהריון עם תומר, היה לי קשה עם שקיות”, היא אמרה. “מה, פשעתי?” לא ממש עניתי, אבל בעצם נעלבתי שהוא לא דומה לי.
מריבה רצינית פרצה בינינו. הצעתי בדיקת רקמות, אבל שירה סירבה ואני הלכתי לישון עצוב. כעבור שבועיים פתאום שירה הסכימה, והוסיפה שאם נבצע בדיקת אבהות, היא תתגרש ממני מיד אחריה. הבנתי שהיא מאוד פגועה וכנראה לא התכוונה באמת.
יום אחד, כשיצאתי לזרוק את הזבל, ראיתי את יוסי. הוא רווק בן 35, בחנתי האם יש דמיון בינו לבין תומר ממש לא. חזרתי הבית, וישבתי במטבח. תומר קפץ לי על הברכיים, חיבק אותי, התחיל לספר לי משהו ושקט ירד על לבי. למה אני עושה לו את זה? לא צריך שום בדיקה זה הבן שלי, הלב יודע.
נכנסתי עם תומר לחדר השינה, פניתי לשירה: “שכחי מהבדיקות.” היא נעלבה: “איך שלא יהיה, היית אמור להירגע ואולי כך תבין שזה הבן שלך ושלא בגדתי!”
שבוע שלם ביקשתי סליחה, ובסוף היא סלחה. הילדים גדלו הבכור כבר התחתן, כלתו הרתה ובזכותה זכינו בנכדה ראשונה. סוף סוף יש לי את אותה נכדה שרציתי לפנק.
הבנתי שלא משנה המראה, לא משנה הדימיון אהבת בן אמיתי איננה תלויה בשום בדיקה. הלב יודע וזה מה שחשוב.
