חשבת על זה טוב, מריה איוונובנה? – קולו של נהג האוטובוס הישן, פז׳ המקושקש, נשמע עמום, כאילו מתוך חבית. הוא הביט בה דרך מראת הצד, ומבטו שילב רחמים עם תמיהה. היא עמדה בצד הדרך, לופתת מזוודה סובייטית ישנה, והרוח חיטטה בשולי המעיל שלה. ליד התקרבה אופניו של לֵאשָה, דוור הכפר שגם מסיע אנשים, והוא נעצר, מביט בגגון הבית הנטוי מעבר לשיחי הלילך, ובשקט סביב – דממה שרק רעש של צפצופי צפצפים ונביחה חנוקה של כלב רחוק שיבשו. “מריה איוונובנה, את הרי ירושלמית לשעבר, חיית במרכז, בחום ובנוחות. וכאן… אפילו החשמל משתגע לפעמים,” הזהיר לֵאשָה, נשען על דוושתו. אבל מריה חייכה בעדינות, עיניה בצבע של מים אפורים, ואמרה: “ארבעים שנה לימדתי בכיתה רועשת, נשמתי גיר, חייתי במירוץ בלתי נגמר. עכשיו, כל מה שאני רוצה זו השקט — פה יש זיכרון, יש מחשבה, יש מנוחה.” הוא נאנח, “טוב, את יודעת. אם צריך משהו – תלתלי סמרטוט אדום על הגדר, אראה כשאעבור. אגיד לבַּבָּה נורה להשגיח.” היא הודתה לו ושלחה אותו לדרכו. מריה נכנסה לחצר המוזנחת, דחפה שער חורק, ולבסוף עמדה באמצע חדר מלא רהיטים מכוסים בסדינים לבנים כמו שלג. היא הייתה בת שישים וחמש, גוף קטן אבל יציב, עיניים שיודעות למצוא טעויות וכאב, לב שהחשיך כשנפטר בעלה. הדירה בעיר הפכה להיות לה כלוב, שם חשה כפיל מיותר בסלון מהודר. אז חזרה לכפר הילדות, לבית שלא נגעה בו עשר שנים, והחליטה לשפץ בעצמה — גם את הבית, גם את עצמה. היא מצאה בעליית הגג קופסה ממתכת ובתוכה אוצר שהיה שייך לסבתא: תכשיטי כסף כבדים, תכשיטי מסורת, אבל ליבה נמשך דווקא ליומן עתיק בצבע עור סדוק ולשקית קטנה עם זרעי פשתן נדירים. מריה שקעה במחברת. במקום למכור את הכסף, החליטה להשיב למסורת את מקום הכבוד: זרעה פשתן לפי ההוראות העתיקות, שיפצה מכונת טוויה עתיקה, וטווית לין ברפיון עתיק. היא ארגה סדינים רקומים, החליטה שאוצר אמיתי הוא מסורת משפחתית, לא מתכת קרה. השכנות הכפריות הופתעו מהמגע המרפא של הבדים, התגלגלו שמועות בכפר. מריה שבה להרגיש תכלית וחמימות בחיים. יום אחד הגיע בנה מהעיר, מיואש מהחיים ומהעבודה, אשתו חולה, והנכד סבל מבעיות עור. מריה הלבישה אותו בבגד מאריג הפשתן שהיא עצמה יצקה – ולפתע החל הילד לישון בשקט, נרפא לפתע, והמשפחה חשה תקווה מחודשת. בשווקי כפר ובירידים התלהבו המבקרים מהבדים הייחודיים, קיבלו הזמנות מפתיעות, אפילו בוטיק יוקרתי מתל-אביב רצה את העסקה. הבן, לֵן, הבין שזה עתיד ולאו דווקא מטילי כסף. ביחד פתחו עסק קטן – “חוטי הגורל – תחייה של מסורת”. שנה חלפה: שדות פשתן פרחו סביב, הבית שוקם, נשים מהכפר עבדו יחד בשירה על מכונות טוויה. הנכד התרוצץ בריא בשמש, הבית של מריה התמלא נאמנות, קול ושמחה. כסף הכסף עזר – אבל באמת היו אלה הידע, התעוזה והאהבה – שהתניעו מחדש את חיי המשפחה והכפר. בלילות שקטים, אחרי שכולם הלכו לישון, מריה ליטפה את המחברת העתיקה שלה וידעה: גם כשהכול נראה אבוד, אפשר למצוא חוט שיחבר שוב את החיים למשהו חזק, חם ומואר. הסיפור של מריה איוונובנה הפך לאגדה של המקום, דוגמא איך שורשים, עקשנות ולא מעט לב – יכולים להחזיר את התקווה גם לפסגת בדידות ושכחה. נְשִימַת הַלֵּאבֶּלְ – כשמריה חזרה לשורשים, גילתה את הכוח שטמון במסורת הישראלית, והפיחה חיים חדשים בבית הישן, במשפחה ובכפר – חוטים שמחברים דורות, תקווה ועבודה בעברית של הלב.

חשבת על זה טוב, רות בן-צבי? קולו של נהג האוטובוס, גבר מזדקן מאחורי הגה של אוטובוס ישן של אגד, בקע מעומעם כאילו הגיע מחדר מדרגות.
הוא הביט בה במראה, עיניו מלאות חמלה ותהייה.
הוא משך בכתפיו, לא רצה להטריד את הנוסעת החריגה והשתתק.
המדרגות שם תלולות בטירוף, כך שמעתי, ויש כאלה שאומרים שהן חורקות וכל רגע אפשר לשבור רגל. והגג? אם יתחיל לנזול את תהיי שם כמו בצוללת, רק בלי פריסקופ להציץ החוצה. אוטובוס עובר פה פעם בשבוע, וזו אם אין איזה בוץ שיחסום. עכשיו כבר סתיו בפתח, והדרכים מתמלאות בבוץ שלא יוצאים ממנו גם עם טרקטור.
רות בן-צבי עמדה בצידו של כביש עפר, מחזיקה בשקט בידית של מזוודה סובייטית ישנה. הרוח התגרתה במעיל שעטפה, ניסתה להיכנס תחת הבד המסוים שלה.
אני לא איזה גבירה, יניב. גשם לא מפחיד אותי. ענתה בשקט בעודה מסדרת את הפאה מאחורי המטפחת הצמרית שלה.
יניב הדוור, שעסק גם כהסעות בכפר עם אופניו הישנים ומתקן להובלה, נעצר לידה. במבט מלא ספק בחן את הגג הנטוי של הבית מאחורי שיחי הלילך, ואז מבטו חזר על הרחוב הריק. דממה עבה, עקשנית, נפרעה רק עי רשרוש עלי אקליפטוס ויללת כלב רחוק, צינית וצורבת.
רות, את הרי ירושלמית. היית בגבעה הצרפתית, היית שכנה של הכותל. פה… פה אפילו החשמל קופץ מכל פלג, מרוב בלאגן.
העברתי ארבעים שנה מול לוח וגיר, יניב, רות חייכה חצי-חיוך, עיניה רציניות וכלצבע הים בנובמבר. רעש כזה, שאפשר לחתוך אותו בסכין. אוויר של כיתה, יבש, עם צעקות ילדים, פעמונים ולחץ שמשפשף את הנפש. פה פה יש זיכרון. תראה איזו דממה! המחשבות מתנגנות פה. השקט זה מה שאני צריכה עכשיו.
יניב נאנח וסידר את רצועת התיק הכבד על כתפו.
שיהיה, זו החלטה שלך. אם תצטרכי משהו תתלי מטפחת אדומה על השער או משהו. אני בא בשני ובשישי. אני אגיד גם לשכנה רבקה שתבוא לעזור. היא קשוחה, אבל הלב שלה זהב.
תודה יניב. לך, יש ענן מהכביש שמתרומם, עוד מעט גשם רציני.
רות עקבה אחריו, עד שצליל השרשרת והגלגלים נעלם בתוך האוויר המעיק שלפני הסערה. ברגע שנעלם כליל, השתררה דממה כמעט מוחשית מסביב.
היא דחפה את שער הברזל שנאנח בחריקה של זקנה. החצר הייתה פרא, עשבים עד למותן, עלי חובזה נראו כיאה למטריות, וחרדל עטף את הכניסה.
רות עלתה במדרגות, שלפה מפתח ברזל כבד וקר. המנעול סירב לעזור, היא נאלצה לדחוף בכתף. הדלת פלטה אוויר של שכחה: לחות, עכברים וזמן שעמד מלכת.
היא נכנסה. בחדר המרכזי רהיטים מכוסים סדינים לבנים כמו תלוליות של שלג. היא בת שישים וחמש, גבוהה ודקה, גב ישר שלא התקפל גם אחרי שברון הלב. עיניה חדות וביקורתיות, כעיני בודקת מבחני בגרות נראו עייפות אך נחושות. בפנים היה לה קר. חושך. החושך הזה התיישב בתוכה בדיוק לפני שנה, כשאברהם מת. שבץ. הכול בשקט, הפחד האמיתי בא בהסוואה של שגרה. הדירה בירושלים, שכל כיסא בה שמר את חומו, שכל סידור ספרים נשא את ריח הטבק שלו, הפכה לכלוב. היא התהלכה בה כאילו הייתה צל, דיברה עם קירות ודעכה. הילדים התקשרו, הפצירו שתבוא, אבל היא ידעה שם תהיה רק רהיט ישן בפינה.
אז חזרה לפה. השאירה את הדירה לילדים, ארזה חפצים והשיבה עצמה לבית ילדות קטן במושב שמוט, בו נשארו רק חמישה בתים חיים, והמשקים הפכו שממה. הבית, ששועל קרן בו עשור, עדיין עמד יציב קירות עבים מדורי הסבא, קורות כהות מגשם ושמש, כסוף בזכות הזמן. רק הגג דרש טיפול: רעפים ירוקים וצהובים מסיבי טחב.
רות הציתה מנורת נפט כפי שיניב חזה, החשמל כבר לא עבד וטיפסה לעליית הגג. המדרגות אכן היו תלולות. הניחוח שם: אבק, תפוחים מיובשים, חום ישן. היא הניחה את הנפט על קורה, והאור חשף את השלד המורכב של הבית, מִסְתָּעֵף בין הקורות. בקצה, מתחת לגג, נפרצה התקרה והכניסה אלומה של אור סגריר.
נו, חבר ישן חייכה בקושי, מלטפת את הקורה. נרפא אותך. נרפא גם אותי. נחריק יחד.
ברק התרסק במרחק, והבית השתעל ברעד קל.
השבועות הראשונים היו קרב אכזרי: רות, מורה לשעבר, לא רגילה לכוח פיזי, עמלה כנמלה ברכיים רועדות, יבלות מדממות. עבודה גופנית הרגיעה את הכאב בלב. שטפה את הרצפה פעם אחר פעם, עד שהעץ ברק ענבר. הלבינה את התנור, וגרשה את העשבים סביב הכניסה, פותחת נתיב לאור. אבל את הגג היה עדיין צריך לתקן, מלא חפצי שלושה דורות: כיסאות שבורים, מגזינים ישנים, סנדלים קרועים.
רבקה, שכנה קשישה ועניינית, נהגה לעצור לפעמים לשאול אם צריך סוכר או רק לדבר בוהה במאמץ של רות.
תעזבי, רותיק. הכול פה רקוב, אין לזה תקנה. למה לך לטחון מים? קצבת זקנה לא תספיק לכל הגג הזה. אם הסתו יתחיל כרגיל, הלחות תוכל עלייך. פה זה לא בית בעיר עם רדיאטור!
אני לא מוותרת, דודה רבקה. אבא בנה פה שיחיה, לא שיירקב.
רות ניגשה למלאכה. לא נגרית, אבל זכרה איך להחזיק בפטיש. אספה לוחות אספלט, פח, בנזין יבש, המסה אותו על אש, ותפשה גג.
ביום הרביעי, בגשם שוטף, תוך כדי ניקוי עליית הגג, שמה לב שמשהו מוזר ברצפה: קורה קצרה, שטוחה, בולטת מעט. היא פרצה אותה בעזרת מברג. נשמע קליק. תא נסתר.
ליבה דפק. באבק ובשבבי עלים התגלתה קופסת עוגיות “מן” מתכתית, עם ציורים דהויים. ידה רעדה. התישבה על שמיכת צמר, ופתחה את המכסה מתכת חרקה.
מלא קופסה תכשיטי כסף, צמידים עבים, טבעות אבן אדומה, עגילים עתיקים ירושה. עושר עתק לאישה במושב, אפילו בעיר אפשר לקנות דירה עם כזה הון, אולי שתיים. אבל כאן, מתחת לגג, זה היה מתכת קרה ושקועה.
רות חייכה בעצב, מחליקה ידה על המטיילות. סבתא הסתירה “ליום שחור” רעב, גירוש, מלחמות… אומנם התקופות חלפו, אך הכסף השתמר בסודיות. זה פשוט הפך לסיפור.
בקרקעית, מתחת לכסף, מצאה בד פלא שקיות קטנות עם זרעים ומחברת עב כריכה עור. הדפים צהובים, אבל הדיו כמו נכתב אתמול, בכתיבה מהודקת, עזה ידה של הסבתא המשוררת, מורה ורוקחת עשבים לכל ישוב.
רות הניחה את הכסף בצד. היא פתחה את המחברת:
“פשתן לגדל באביב, תחת ירח מלא. הסיבים יהיו חזקים וקלילים, הנשימה שלהם תרפא כל כאב”.
“חליטה של שורש קדרום הצבע הבוער שיגן מקור, מקללה ויביא ברכה לבית”.
“אומנות השזירה מרפאה עוללים, משיבה שינה לזקנים”.
היא קראה עד רדת הערב. הפנסיה שלה זניחה, הגינה פרא, הגג עדיין בעיה. אם תמכור את הכסף תוכל לחיות בנחת.
אבל זה כסף קר, הוא לא ירפא את הנפש לחשה, ממששת בעדינות את הכריכה הישנה. זה, נפשה געשה, זה הנכון, בזה אנסה.
הכסף נשאר בקופסה, עברה לארון במטבח, והמחברת והזרעים לצד מיטתה.
לאורך שבוע רות תיקנה את הגג. ידיים כאבו, גב נשבר אבל בערבים, באור נפט, שיננה את המחברת כאילו בחינה מחכה.
זרעים של פשתן, מחברת המליצה להשרות במים עם מטבע כסף ישן, “מים שעמדו בירח”. רות חייכה, הטילה מטבע לקנקן.
עם שחר הלכה לגינה, סיפרה רגב אחר רגב, ניקתה בכל מאמץ. מצאה לה פינה בשמש, ממש כמו בהדרכת הסבתא, וזרעה בעצמה.
פתאום, אחרי שנה של בכי בלילות ורחמים עצמיים, הרגישה חיים. הופיעה לה מטרה. היא הביטה באדמה ממתינה לניצנים ורצתה להאמין.
אחרי שבועיים פשטה הערוגה בירוק חי. במקביל החלה לתקן נול עתיק שנשאר בסככה. היא חיפשה בזיכרונות את הידיים של סבתא, את שירת הקול, את קצב הפדל.
כשהפשתן הבשיל, עיבדה ביד כמו פעם: כתשה, הברישה, חפפה. הידיים היו אדומות, אבל הריח היה אלוהי, של טבע בקיץ.
כשהרקמה הראשונה הושלמה פיסת בד חלקה אך חזקה, כאילו שורקת מהאור העניקה את המגבת לרבקה.
הנה, שכנה, מתנה על העזרה.
רבקה ממששה, עיניה רעדו.
מאיפה בד כזה? נדהמה. פה בסופר רק פלסטיק ומירעיש. זה… כמו קצף, אבל לא נקרע! חום בידיים ממש כמו קומפרס!
זה מהמשפחה, חייכה רות, ליבא משתחרר כאילו קיץ פרץ בתוכו. האדמה זוכרת, אנחנו שכחנו.
בסוף הסתיו, למדה דוגמאות מסובכות, רקעה חגורות שזורים קמומיל, נענע, אזוב. באמצעות יניב הדוור שמקבל לסנדליו מדרסים ופרסם אותה בכל הכפרים, נשים התחילו להזמין רות לעצמן.
ידך קלה, רות. לתת זה ברכה, בריאות טובה אמרה אישה משכנתה.
רות הרגישה שממון הופך למילוי, אצבעות חוזקות, גבה מתיישר. ורק על הילד בכתה בלילות.
טלפון הגיע בערב, כשהיא ישבה עם נול ביד.
אמא? זה דני.
קולו של הבן היה כבד ופצוע.
משהו קרה? תגיד את האמת.
הכול בבת אחת… העסק קרס, חייבים, עיקולים, הדירה בסכנה. ודנה הנכד עם בעיות עור קשות, כל הרופאים מציעים סטרואידים, אין שינוי, הוא בוכה ולא ישן. איילת, אשתך, מתפרקת, חסרת עוגן. היא רוצה לבוא אלייך עם דנה לשהות קצת. יש לך מקום?
בטח, דני. מיד תבואו, תחסכו מילים.
ביום שישי הג’יפ העירוני זחל בבוץ הכפרי.
דני ירד עייף, מבויש, לחוץ מתחבק קצרות עם אמו. איילת, תמיד מהודרת, עכשיו אישה שבורה, בעיניים נפוחות.
ודנה, נכדה החולנית, בן חמש, לבן, חבול ושקט, עטוף בתחבושות, מחמם במבטו.
שלום סבתא לחש.
רות כרעה לברכו, מסתירה כאב.
שלום אלוף קטן, איזה גבר!
בפנים היה חם. ריח תבלינים, לחם טרי, דבש, תמרים, והבד הלבן, מעשה ידיה, מסודר בערמות.
איילת סקרה את האריגים בחשש.
יש פה אבק? שאלה. לדנה אסור, הוא פריך.
זה אבק של כפר, לא של עיר. נקי, תנסי ותראי. ישנתי לכם על מזרן חדש עם מצעים מהפשתן שלי.
הארוחה שקטה, דני רכון לטלפון, איילת מאכילה את דנה באוכל רפואי.
בלילה מכת ייאוש. דנה לא נרגע, מגרד שוב ושוב.
רות נכנסה. הביאה חבילה קטנה חולצת פשתן, אריג צר ביד, שזורה בקרם טבעי.
תלבישי אותו. זה פשתן משובח, אני טוויתי אותו, ספוג בצלף ובשמן זית.
איילת ספקה כפיים, אבל עייפות הכריעה.
בסדר. לא יזיק.
הילד לבש, נרגע, ועצם עין.
בבוקר שקט נדיר. נתברר שהילד ישן ללא הפרעה, לראשונה חודשים. הדלקת שככה.
זה קסם? שאל דני.
זו חכמה של סבתות. לא ניסים ידע.
תוך ימים ספורים הילד השתפר פלאים. איילת חקרה את רות בסקרנות על האריגים.
את יודעת מה יש לך פה? התלהבה. זה בוטיק! הייטק ישראלי בד כזה מעולם לא ראיתי בשוק האורגני.
ביום ראשון עמדה משפחת בן-צבי בדוכן בשוק האומניות של העיר. רות הציגה רקמה, חולצות, חגורות, צרור עשבים.
קרבה אישה נמרצת, משקפיים יוקרתיים.
אני אורית סלע, בעלת חנות בגדים בתל אביב. מעולם לא ראיתי בד כזה.
אני רוצה הכול. ותזמיני לי קולקציה קובעת את המחיר, לא מתמקחת.
לבית שבו חזרו מאושרים. עבור רות, לא הכסף קבע, אלא הידיעה שמורשתה הפכה רלוונטית.
דני, נוהג בדרכים המתפתלות, הביט באמו מהמראה הקדמית.
אמא, חשבתי שאת פה משועממת, בוכה כל היום על הגורל. אבל את… היית בונה עולם. אני … סוחר אוויר.
אני פשוט חיה, חייכה רות.
באותו לילה שמעה את בנה נאנח, ממלמל על חובות ולחצים. קמה, ניגשה לארון, שלפה את קופסת המתכת. כסף נצנץ בכחול הירח.
הבוקר התכנסו לארוחת בוקר.
דני, שיחה יש. גם את, איילת תבואי.
הניחה על השולחן את התכשיטים והמטבעות העתיקים. הצליל הכבד מילא את המטבח.
מאיפה זה? אמא? התפלא דני.
מצאתי בעלייה. ירושת סבתא רחל. בדקתי זה שווה המון, מהמאה ה-18.
ולא השתמשת? הוא הביט בה משתומם.
למה להתרגש מכסף? זה נשמר ליום שחור. היום השחור זה לא כשאין כסף. יום שחור כשאין משפחה. כשאתם פה וחיים כל יום בהיר.
רות דחפה את ערמת הכסף לבנה.
תיקח. תסגור חובות, תבריא.
דני הביט ואז חזר והניח את אחד מחלקי הכסף בערמה.
תודה, אבל לא נאכל את זה. את הכסף הנדרש נממש ונסגור מה שדחוף. את היתר נשקיע ביצירה. נישאר עם העסק פה, נפתח מפעל. את תכשירי נשים מקומיות, נקים מותג “הפשתן של רות”.
רות הביטה בבנה וראתה האישיות שלו שבה לעפעף, האור חוזר לעיניים.
סיכמנו, בני.
שנה חלפה.
המושבה סביב נצבעה גלים של פשתן תכול. ילדי הכפר רועשים בין הערוגות. עמודי חשמל חדשים, והכביש משופר. הבית של רות חידש גג, התריסים, והסלון נעטף בוורדים. באסם החדש נדליקו חמישה נולים, הנשים, כולל רבקה וחברות אחרות, עובדות שם, מזמרות.
אל הבית עצר טנדר עבודה דנה, שזוף כזה, בריא, קופץ החוצה.
סבתא, הבאנו קטלוגים חדשים! תראי!
איילת בהריון, לבושה בשמלה שהיא עיצבה, רקומה בכחול נראית רגועה. דני פורק קופסאות, מחייך.
אמא, יש מתל-אביב הזמנה לייצוא! מדברים חלומות ישראל כחול-לבן.
רות מחזיקה ביד את קטלוג הברק המבריק: תמונה שלה, ידה על הנול חריצים וכל קימוט נראה הכיתוב: “חוטי הגורל תחייה מחודשת”.
היא נזכרה ביום ההוא בעליית הגג, עם הקור והכאוס, מבקשת שלווה ומוצאת חיים. חשבה שהאוצר הוא הכסף אבל האוצר האמיתי היה המחברת, והזרעים, שהחיו את כולם.
הכסף עזר להתחיל; החקלאות, הצחוק של הילדים, העבודה המשותפת הם העלו את הישוב מן האדמה.
מה אתם מחכים? רות נזפה בחיוך, מנגבת דמעה. התה מוכן, ועוגות מתוקות בתנור.
המשפחה נכנסה פנימה, ממלאה את הבית בקולות, צחוק וחיים. וברקיע הבהיר של הגליל, התגלגל קול שקט רוח רעננה הצטללה בערוגות הפשתן, עם הבטחה ברורה: ימים שחורים כאן כבר לא יהיו.
הסיפור של רות בן-צבי הפך לאגדה מקומית רק המשפחה ידעה על האוצר בכספת. כל השאר האמינו, ובצדק, שהכול בזכות עקשנותה של מורה מתל-אביב ופלא פשתן.
רות חזרה אל שורשיה, ונתנה לעתיד שלה סכוי. והמחברת העתיקה, כריכת העור שלה, שמורה עכשיו במשרד החדש של בנה, כסמל וזיכרון שגם בדממה הכי עבה, בעליית הגג המוערת, אפשר למצוא את החוט שישזור הכול מחדש.