— חשבת על זה טוב, מריה איבנובנה? — קול הנהג של האוטובוס הישן, הפורד “אגד”, נשמע עמום כאילו מהד רחוק. הוא הביט בה דרך המראה הפנורמית, ומבטו היה תערובת של חמלה ותמיהה. הוא משך בכתפיו, והחליט לא להציק לנוסעת המוזרה. — אומרים שהמדרגות בבית הזה תלולות נורא, וכל מדרגה חורקת—תכף תשברי רגל. ומה עם הגג? אם יטפטף, תרגישי כמו בצוללת, אבל בלי פריסקופ. האוטובוס מגיע לכאן רק פעם בשבוע, וגם זה אם אין בוץ. ועכשיו הסתיו כמעט פה—עוד רגע הכול יהיה שלוליות, טרקטור לא יעזור. מריה איבנובנה עמדה לצד התחנה, מחזיקה בידית מזוודה ישנה, עוד מימי העלייה הגדולה. הרוח פיזזה בקצה מעילה, מנסה לחדור פנימה. — אני לא גבירה, לֵבָה. וגם מהגשם לא נבהלת, — ענתה בשלווה, מסדרת קווצת שיער כסופה מתחת למטפחת הצמר. לֵבָה, הדוור המקומי, שבמקביל היה מסיע אנשים על האופניים החשמליים עם הסל, בלם לצידה. הוא בחן בספקנות את חזית הבית המתקלפת, שנראתה אחרי סבך שיחי יסמין, ואז שוב שלח מבט ברחוב הריק והשקט. רק רחש של צפצפות ויללת כלב רחוקה, חנוקה, הפרו את הדממה המאובקת. — מריה איבנובנה, את הרי תל אביבית במקור, — העיר בלחש, דוחף רגלית לקרקע. — בעיר חיית חמימות ובנוחות. וכאן? כאן אפילו החשמל הולך ובא כמו עפיפון בשמש. — ארבעים שנה הייתי מורה, לֵבָה, — חיוכה היה רק בעיניים, הכחולות כמים סתיו, פנים מהורהרות. — עבדתי ברעש, צעקות ילדים, פעמונים, כל יום בלחץ עד כאב ראש. שם האוויר כמו אבקה, יבש, חמצמץ מהלחץ. כאן — זיכרונות. תראה איזה שקט. פה שומעים את המחשבות. פה מנוחה. זה מה שאני צריכה עכשיו. הדוור נשף, מסדר את התיק הכבד, הרצועה חורצת לו בכתף. — טוב, מה שתבחרי — עניין שלך, — נופף בידו. — אם תצטרכי עזרה — תתלי בד אדום או משהו בולט על השער, אני עובר בימי שלישי ושישי, אראה. אגיד לשכנה, נורה, שתשמור עלייך; היא קשוחה, אבל בלב טוב. — תודה, סע כבר, הנה עננה שחורה מגיעה, סערה בדרך. מריה ליוותה אותו במבטה. שרשרת האופניים גירגרה לאיטה, מנתקת את החוט האחרון שהחזיק אותה לעולם שבחוץ. עד מהרה נבלע בצלילי הציפייה שבאוויר שלפני הסערה, שנראה סמיך ומחשמל. ואז שררו דממה וריקנות בבית הישן. היא דחפה את שער הברזל, החריקה המתוחה של הצירים כאבה אפילו לה. החצר הייתה גבוהה בעשבים. הלפתות עמדו כמו מטריות, סירפדים צרו את הפתח בעבותה. מריה טיפסה במדרגות, שלפה מפתח ברזל כבד. המנעול לא נכנע בקלות, נשענה בגב ופתחה. הדלת נשפה בפניה ריח טחב, עכברים וזמן עומד. היא נכנסה. מריה ניצבה באמצע החדר, שתפוס רהיטים מכוסים בסדינים לבנים—גבעות של שלג זקן. הייתה בת שישים וחמש, גבוהה ודקיקה, עם גב זקוף שלא נשבר אפילו באבל, ועיניים רגילות לגלות כל טעות בתרגיל. היא נראתה שבירה אך בלתי נכנעת, כמו ענף יבש אך גדול של זית. בפנים היה לה קר וחשוך. החושך הזה התבצר בה בדיוק לפני שנה, כשנפטר בעלה, נפתלי. שבץ. באמצע הלילה, בשקט מעורר אימה. הדירה בראשון לציון, שכל רהיט קפא בו זיכרון ידיו, וריח טבקיו אכל קירות, הפכה לכלוב. שוטטה כצל, דיברה לקירות, דעכה. הילדים התקשרו, הציעו לעבור אליהם, אבל היא ידעה—שם תהיה פריט שמעמיד פנים, נברשת ישנה בפינת סלון מודרני. אז חזרה. השאירה את הדירה לילדים, ארזה כמה חפצים, עברה לבית ההורים במושב נידח, שבקושי נותרו בו חמישה בתים מיושבים, ובשדות הוריקו עשבי פרא שבלעו את הזיכרון. הבית, עשרים שנה נעול, היה עדיין חסון—האב בנה אותו בעמל ידיים, הקורות כספו עם הגשמים ונראו כמו כסף עתיק, והגג ביקש תיקון. הרעפים הוריקו טחב, החליקו עם הרוח. מריה הדליקה מנורת נפט, כחשמל באמת לא היה, ועלתה לעליית הגג. המדרגות היו תלולות ומשקשקות. ריח אבק ישן, ספרים, תפוחים מיובשים וחום דחוס עמד שם. היא הניחה את הנר על קורה, האור גילה את השלד של הבית, הרשתות של הקורות בחשכה. ליד הארובה, רעף שבור סינן אלומה דקה של אור ערב. — ובכן, חבר ישן — לחשה, ליטפה את הקורה — נתקן. אותך ואותי. עוד נחרוק יחד קצת. רעמים רטטו, הבית השיב רעד, כמו מסכים איתה. השבועות הראשונים היו מאבק עיקש עם השממה—מריה, שכל חייה הניפה מקל סרגל, נאבקה בלכלוך, בשיפוצים, עד שלפעמים ברכיה רעדו מאמץ וידיה דיממו. כאב הגוף השכיח לה כאב הנפש. היא הבריקה את הרצפה, קילפה מהעץ דלי אחר דלי מים עד שהבריק. לבנה את התנור, מרחה בו גיר לבן עד שנראה כלה. ניכשה סירפדים עד שנפתח לחלון אור. אך הבעיה הגדולה הייתה בעליית הגג—גג דולף, קפוא, עמוס זבל דור שלם: כיסאות שבורים, מגפיים, עיתונים צהובים “מעריב” משנות השבעים. השכנה, נורה, זקנה קטנטנה ויבשה, הייתה מצקצקת בלשונה: — תעזבי, מריה. הכל מתפרק, הכל רקוב. מי יוכל לשלם תיקון גג? בקצב הזה הירקות יאכלו אותך. פה זה לא העיר, כאן צריך עץ להסקה וכוח. — ננסה, נורה, — ענתה מריה, מנגבת זיעה. — אבא בנה את הבית שלא ירקב, אלא יחיה. אז היא ניסתה. מצאה במחסן חתיכות זפת, פח קפוא, וחיממה אותו במדורה. שלפה מסמרים, התחילה לפרק חפצים. ביום הרביעי, בגשם דק מתמיד, מצאה בפינה האפלה ביותר ארגז ארוך, שתחתיו התגלתה קורת עץ בולטת, קצרה מאחרות. כשהרימה אותה, נפתח חור—מחבוא ישן. הלב קפא, ואז האיץ. היא פיזרה את האבק וראתה קופסת פח ממתקי “מנטוס” מזמן מלחמת העולם. הצבע דהה, כתמי חלודה כיסו. הידיים רעדו. ישבה על מזרון ישן, פתחה את המכסה. פנים, עטוף קטיפה ורודה מתפוררת, שכבו תכשיטים. כסף. מחרוזות עתיקות, טבעות, עגילים עם אבן אדומה, צמידים גדולים בדוגמה עתיקה—עושר של קיבוץ קטן, גם לעירוני. על זה אפשר לקנות דירה בתל אביב, אולי שתיים. אבל כאן, בעליית הגג, זה היה סתם מתכת קרה. מריה חייכה בעצב, מעבירה בין אצבעותיה את המוניסטות. סבתא הסתירה. שמרה “ליום שחור”, פחדה זמנים רעים, פשיטות או מלחמה… הכול עבר, והכסף לא נוצל. עכשיו זה רק היסטוריה. בתחתית הקופסה, תחת התכשיטים, הייתה חבילת בד פשתן קשורה בחוט. בפנים מצאה כמה שקיות קטנות של זרעים ומחברת עבה בכריכה מעור. הדפים הצהיבו, אך הדיו לא דהתה—כתב ידה של רבתא, איכרה מפורסמת, רקנית ורוקחת. מריה דחתה הצידה את הכסף. בלהיטות פתחה את הדף הראשון. “זירע פשתן וסודות הצביעה. איך להחיות אדמה ולארוג בד שמרפא וחוזק”. מריה נשאבה לקריאה עד הערב. לא רק הוראות לאריגה, אלא פילוסופיה אבודה, חכמת חיים. “זרע ירח לזרוע בלילה מלא, כשטל כבד—החוט יהיה חסון מעורק פלדה, רך כמשי תינוק.” “צמח פשתה בצבע אדום מחמם דם ומבריא. מי שילבש—קור וזעם לא יזיקו לו.” באותו רגע ידעה שלא תיגע בכסף. היה זה כמעט לבגוד במה שנשמר דורות למען חומר. — כסף לא מחמם אותי, — לחשה לעליית הגג, מלטפת את כריכת המחברת. — זה קר. זה חֵי, זה אמיתי. ננסה. המחברת והשקיות ירדו איתה—האוצר האמיתי. לסוף השבוע הייתה הגג מתוקן. הידיים כאבו לשאת כף, הגב הציק, אבל בערבים, באור עששית, למדה מתוך המחברת כאילו זו הבגרות של חייה. בזרעים היו: פשתן נדיר. הטיפה במקצת במים “שוכנים כסף” לפי המחברת. מריה טבלה מטבע ישנה בכד המים. עם שחר חפרה אדמה כבדה, מנקה שורשים, שותלת ידנית. הזמן הזה ריפא. לראשונה בשנה לא בכתה לכרית, ולבעלה המנוח לא התלוננה על בדידות. הייתה לה מטרה. כעבור שבועיים—ניצני הפשתן בירוק עז. בינתיים שיקום נול האריגה העתיק מהמחסן. פתאום חזרו התנועות. כשהפשתן הבשיל, עיבדה אותו בשיטות עתיקות. כואב—אך איזה ריח! האריגה הראשונה: תוצאה מפתיעה. בד כבד, מבריק כאור פנינה. למחרת הלכה אל נורה השכנה: — הנה, מתנה. על הטיפים ועל החמלה. נורה חקרה ובדקה: — איפה מצאת בד כזה, מריה? בחנויות הכול סינתטי. וזה… רך וחם—יד לא רוצה לעזוב. — סוד של סבתא, — מריה חייכה, חום נשפך בליבה. — האדמה זוכרת. אנחנו שכחנו. עד הסתיו שלטה בדגמים מורכבים. שילבה עשבי מרפא בחוטים. לכפר הסמוך כבר הגיעו שמועות: הבד של מריה, אפילו לפצעי עור עוזר. גם בעיר שמעו. כלתה, יעל, ראתה—בד, עיצובים, מותג טבעי—טרנד עולמי. יום אחד, טלפון מהבן: — אמא, הכול קורס: העסק, החובות, הדירה. הילד, עמית, לא נרדם—אלרגיה להכול; רופאים אומרים סטרס. נעבור אליך? — מיד. הגיעו. הילד פורח, מתגרד, האם מותשת. מריה הוציאה חולצה מהבד שלה—עם עשבי מרפא שזור. הילד לבש—נרגע וישַן. בבוקר—פלא: העור הוטב. יעל התלהבה: — לא קולטת?—זה בוטיק! עיר משלמים הון! זה אמנות! ביום העצמאות במושבה הייתה יריד. יעל עצבה דוכן—בדים, מפות, רואים וטועמים. עברה אשה מרשימה: — פלפליות, איפה כזה משיגים? זה ישראלי אמיתי? לא איטליה? — שלנו! — הצטרף עמית, — זה בד קסם! — אני הבעלים של מותג אופנה בתל אביב—מזמינה קולקציה. תני סכום. ההצלחה לא אחרה לבוא. בלילה בן שוחח עמה: — אמא, חשבתי שאת פה שוקעת. את עושה מהפכה. — אני חיה, — ענתה, מביטה בטבע מסביב. — עכשיו באמת. בלילה היא ניגשה לארון, שלפה את קופסת הכסף; הכסף היה כלי להתחלה—אבל הקסם האמיתי נמצא בעבודה, באדמה, במשפחה. בבוקר הקריאה לבן ולכלתה: — הנה, קחו חלק מהכסף—סדרו את הדירה, את החובות. — אמא, את… לא ניקח! — קחו חלק—לסגור חובות דחופים—ואת השאר—נשקיע בבית המלאכה. חולפת שנה. המושב פורח. שדות פשתן כחולים, הבית מצוחצח, נול חדש בסטודיו, והנשים המקומיות עובדות, שרות, מקשיבות לרוח. הבן—מנהל. הכלה—מעצבת. הנכד גר כאן. ממותגים בארץ עד צרפת—כולם מבקשים: “פשתן של מריה”. חוברת המתכונים של רבתא מוצגת עכשיו במסגרת במשרד המשפחתי. ״חוטי הגורל—ההתחדשות של המסורת”, נכתב על הקטלוג. הם זוכרים: אפשר למצוא אוצר גם לְעֵת ייאוש, אם אוחזים בעיקר—בעבודה, במשפחה, באמונה שמהשורשים נולדים חיים חדשים.

בטוחה במה שאת עושה, מרים בת נועה? קולו של נהג האוטובוס, גבר מבוגר שמסיע את קו 627 המקרטע מירושלים למושב בצפון, נשמע כאילו בקע מתוך חבית ישנה.
הוא בוחן את מרים במראה, עיניו רכות וחקרניות.
היא רק מושכת בכתפיה, והוא מחליט לא להכביד עליה.
אומרים שהמדרגות שם תלולות, חורקות, כאילו עומדות להישבר. והגג? אם תתחיל דליפה, תרגישי כמו בצוללת, רק בלי פריסקופ. האוטובוס מגיע פעם בשבוע, וגם זה, אם לא סגריר. עכשיו הסתיו בפתח, עוד רגע הכבישים יהיו בוץ, אפילו הטרקטור יסתבך פה, ואם חס ושלום יירד סופה לכודים לגמרי.
מרים נעמדת בשולי הדרך, אוחזת בקת ידית של מזוודה ישנה עוד מימי העלייה. הרוח מערערת את שולי המעיל שלה, מתגנבת מתחת, כאילו מחפשת פתח.
אני לא גברת אצולה, יוסי; ומגשם לא נבהלת, עונה מרים בקור רוח, מסדרת קווצת שֵיבה שנפלטה מתחת למטפחת הצמר.
כלי הרכב הבא שמתקדם הוא האופניים של יוסי הדוור, שבעצמו משלים הכנסה בהסעת שכנים. יוסי בוחן במבט ספקני את חזית הבית לנוכח שיחי ההרדוף, ומעיף מבט ברחוב הדומם. רק רשרוש עלים וקול נביחות חנוק מרחוק מפרים את הדממה.
את הרי ילדה של העיר, הוא לא מוותר, רגלו בולמת קרקע. חיית פעם במרכז, עם חימום וסדר ונוחות. פה… אפילו החשמל קופץ כל רגע.
ארבעים שנה לימדתי בבית ספר, יוסי, היא מחייכת בזווית פיה, עיניה אפורות-ירוקות, כמי שרואה את כל העולם. רעש של ילדים, צעקות, גיר חורק, מרוץ אינסופי. האוויר בחדרי המורים יבש, מחניק. אבל כאן יש שקט זיכרון. כאן שומעים אפילו את המחשבות. זה כל מה שנשאר לי.
יוסי מגרד את כתפו, מניף את התיק על גבו העייף.
שיהיה, שיקולך שלך. הוא מנופף תולים איזה בגד בצבע בולט או מגבת על הגדר במקרה שתצטרכי משהו. עוברת פה בימי שלישי ושישי. אגיד גם לשפרה ממול לעזור. היא חמורה אבל הלב שלה זהב.
תודה, סע, לפני שהעננים האלה יהפכו לברד.
מרים נפרדת במבט. שרשרת האופניים היא החיבור האחרון שלה לעולם שבחוץ, וקולה הולך ודועך באוויר הכבד שלפני הסערה. כשהוא נעלם, השקט ממלא את כל הבית.
היא דוחפת את שער החצר. הוא חורק בגניחה, כאילו שריר מעוקם. העשב גובה מותן. חוביזות כמו מטריות, סירה קוצנית מקיפה את המדרגות.
מרים עולה בצעדים איטיים, מוציאה את המפתח הכבד. המנעול נענה רק בלחיצה חזקה. היא נושמת את ריח הריקנות טחב, חולדות, זמן עפור.
הבית מלא רהיטים מכוסים סדינים לבנים, כמו שלג באמצע הקיץ. בת שישים וחמש, דקה, זקופה, עיניה בקיאות בלתקן שגיאות של ילדים אך פניה מספרות על העצב. בפנים שלה שוכן חושך, שהתיישב שם בדיוק לפני שנה, כשדוד, בעלה, נלקח בשינה. שבץ מוחי. הדירה בעיר, שבה כל רהיט נשא את ריחו, הייתה לכלוב. היא התהלכה כצללים, שיחות עם קירות, כיבוי עצמי. הילדים התקשרו, הציעו לעבור, אבל היא ידעה שם תהיה ארון ישן בפינת סלון מעוצב.
אז חזרה. השאירה את הדירה לילדים, לקחה מעט חפצים ובאה אל בית הוריה במושב הישן, שממנו נותרו חמישה בתים מאוכלסים ושדות קוצניים.
הבית, שסגרו לפני עשור, בנוי מבלוקים ומבוץ, נבנה בידי סבא. הזמן צבע את הקירות בגוון של כסף עתיק, אך השלד מחזיק. רק הגג מבקש טיפול: רעפים ירוקים מקושי ונשמטו.
החשמל, כמובן, לא עובד כמו שצפה יוסי. מרים מדליקה מנורת נפט, מטפסת לעליית הגג. המדרגה תלולה. ריח של אבק, תפוחים מיובשים, חום דחוס. היא מניחה את המנורה, אלומת האור מגלה קורות עץ, פינה שבה הרעף שבור, משם נכנס קרן ערבית. אלפי אבק רוקדים בתוכה.
טוב, חבר ותיק, לוחשת מרים, מלטפת עץ מחוספס. נתקן. אתה ואני. נשרוד עוד תקופה.
רעם רחוק. הבית רועד בהסכמה.
הימים הבאים שקועים במאבק שחיקה. מרים, שלימדה כל חייה, לא רגילה לעבודה פיזית. מתאמצת, ברכיים רועדות, יבלות על ידיה. אבל המאמץ מרפא אותה. זה מכניס משמעות למאבק.
היא שוטפת, מקרצפת, מחליפה אינספור דליי מים על פרקט שנעשה זוהר. מסיידת תנור הלבנים, מנקה כל עוקף עשב. רק עליית הגג רטובה, קרירה, מלאה גרוטאות: כיסאות שבורים, מגפיים ישנים, עיתוני “הארץ” מעשור קודם.
שפרה, השכנה המבוגרת מעבר לחצר, באה לבקש סוכר או סתם לשוחח, מהנהנת ברחמים.
עזבי, מרים. פה הכל מתפרק, רקוב. להחליף גג מי ישלם? הפנסיה לא מספיקה. מהתחיל הגשם יהיה קשה. פה זה לא דירה מחוממת, פה צריך עצים, כוח.
זה הבית שאבא בנה נשאר, עונה מרים בעקשנות, מוחה זיעה. הוא לא יירקב.
מרים מחליטה היא לא נגראנּית, אבל זוכרת איך אבא לימד אותה לאחוז פטיש. מוצאת יריעות זפת, דלי זפת משומשת, גגווים, ומפרקת גרוטאות כדי להגיע לשבר.
ביום הרביעי לארגון העלייה, הגשם מטפטף. היא דוחפת תיבה ישנה מכוסה ברזל חלוד פינה חשוכה ומגלה קרש עקום מהמדרכה, קצר מדי, בולט. דוקרת אותו במברג, מצפה לחורק מסמר צליל אחר, מחנק עץ. סוד.
ליבה קופא ואחר כך דוהר. היא מפנה אבק, נסורת ועלים יבשים, מוצאת קופסת דֶמֶקא (פחית עוגיות מימי מלחמת העצמאות). צבע נשחק, חלודה. כאלה הסתירו לפני קום המדינה.
ידיה רועדות. מסירה את המכסה. בפנים, קשורים בשארית בד אדום תכשיטים. כסף. שרשראות מסיביות, טבעות בעיטורים עתיקים, עגילים עם אבני זכוכית אדומות, צמידים עבי קירות. עושר עצום לאשה כפרית ואפילו לעירונית. על סכום כזה אפשר לקנות דירה בתל אביב, אולי שתיים. אבל עכשיו זה רק כסף קר בפחית.
מרים מחייכת לעצמה, נוגעת בעדינות במטבעות. סבתא החביאה “ליום שחור”, פחדה ממלחמה או חרמת רכוש… והכסף? שכב כאן. עכשיו היסטוריה.
מתחת לערמת הכסף היא מוצאת חבילת בד פשתן עבה, כמה שקיקי זרעים, ומחברת בכריכת עור דפים מצהיבים, אבל הדיו עדיין סגולה, הכתב מהודק, אותיות מחודדות כתב ידה של סבתא רחל, שהייתה ידועה בישוב במלאכתה וצמחי המרפא שלה.
הכסף פחות מרגש פתאום. היא פותחת ומתחילה לקרוא. בראש הדף נכתב ביד בטוחה:
“פשתן מגידל מסורת עתיקה, סודות צבעי הטבע, תרופות ותפירה שמרפאות לב וכאב.”
מרים שוקעת בקריאה עד החשכה. הפנסיה שלה נמוכה, הגינה שדה קוצים, הגג עדיין דולף. הגיון אומר: ללכת ולמכור את הכסף, לחיות ברווחה.
כסף לא מחמם, היא לוחשת. מה שכתבת כאן חי, נוגע.
היא מחליטה לשמור את התכשיטים. אי אפשר לבזבז את מה שנשמר דורות עבור פרוסת לחם. “העושר שלי היה כשדוד חי”, מהרהרת, הלב מדמם. עכשיו חיים שקטים.
הכסף חוזר לפחית, והמחברת עם הזרעים יורדים איתה למטה.
עד סוף השבוע הגג אטום. ידיה כואבות, אבל בלילות, לאור העששית, מרים לומדת את סודות הסבתא.
בזרעים מעט מאוד, כמויות של דור משפחתי. ההוראות דורשות להשרות במים עם מטבע כסף ישן. מרים צוחקת וזורקת מטבע עתיק לכד מים.
עם בוקר, היא יוצאת לחצר, חופרת ערוגה, מנקה בעדינות. תוך כדי, היא מגלה שלווה חדשה יש לה מטרה, היא חיה.
כעבור שבועיים הערוגה מתמלאת ירוק עז. מרים ניגשת למשימת שחזור נול בן מאה. היא מרכיבה, מתאימה חלקים, זוכרת את ידיה של סבתא, את קליקת השעטנז.
כשהפשתן מוכן, היא מעבדת אותו על פי המסורת: כותשת, מסרקת, קוצצת. הידיים מחורצות, הריח משכר פשתן טרי, אדמתי, חריף.
הטקסטיל הראשון מגבת יוצא מדהים: זוהר, חלק, מתוח ומנחם.
למחרת, היא מעניקה לשפרה המופתעת מגבת משובחת.
איפה יש כזה בד? מתפעלת שפרה, ממששת, בודקת במבוכה. בסופר יש רק סינטטי, וזה… רך כמו ענן, חזק, מחמם את הידיים. מרים מחייכת וזוכרת פתאום חמימות נעלמת. האדמה שלנו זוכרת.
לקראת סוף הסתיו היא שולטת בדגמים מסורתיים ושוזרת חגורות “מרפא” תערובת פשתן ועשבי מרפא: לענה, אזוב, רוזמרין. יוסי הדוור מפיץ את שמה הסוליות הפשתניות שנתנה לו עוברות מפה לאוזן מהר מאינטרנט. אישה ממושב מרוחק באה על אופניים להזמין מפה לחתונת בתה.
אומרים, מי שישב על הבד שלך יהיה לו מזל בבית.
היא מרגישה שייכות. אצבעותיה נעשו חיות, גבה מתיישר, ההליכה מתאימה לאישה צעירה. רק הלב דואב על בנה, רועי.
טלפון בא מאוחר בלילה. רועי נשמע עייף, מנוכר.
אמא? זה אני. קולה החזק רועד קלות. מה קרה?
הכל מתפרק… הוא ממלמל. העסק קרס, הפסדים, חובות. שירה הנכדה שוב מתפרצת באקזמה, הרופאים שותקים. היא לא ישנה, בוכה, מגרדת. נעמה על הקצה, בבית מריבות כל הזמן. היא מבקשת לבוא אלייך לשבוע, לברוח מהעיר. אפשר?
בוודאי. בואו.
רועי מגיע בשישי. רכב שטח שכור מתגלגל לחצר הבוצית. רועי יורד אפור, עייף, מבטו כבוי. נעמה, תמיד מטופחת, נראית הפעם מובסת, בלי איפור, עייפה. שירה בידיה, בת חמש, כחושה, עורה מגורה, מטפחת סביבה.
שלום, סבתא, ממלמלת בקושי.
שלום, בובה.
רועי מחבק את אמו קר, נעים ממנו ניחוח של עייפות וייאוש. פה אפילו הגור כלב יילל. איך את חיה בבודד כזה?
בית מחזיק אותי. והאדמה.
בתוך הבית חם בשם עשבי תיבול, ווקס ועוגת תפוחים שמרים אפתה. פינות הבית מגבות פשתן קשורות בסרט.
נעמה מהססת פה אין סטריליות, כל הרצפה שטיחים, רהיטים וניחוח עץ ישן.
אין פה אבק מזיק, עונה מרים בעדינות. זו אדמה.
הערב עובר דומם. רועי שקוע במסך טלפון נטול קליטה.
בלילה, שירה צורחת. נעמה מתעצבנת, מורחת משחות, רועי יוצא למדשאה.
מרים לא עומדת בזה. היא פונה אליהם עם בד מגולגל.
נעמה, תני לי רגע. שימי את בגדי הכותנה שלך בצד.
היא פותחת חולצה קטנה, תפורה ביד, מבד פשתן ייחודי, טבול חליטה מרפאה.
נסיון אחרון אין כוח למחלוקות. מלבישים את הילדה. הבד מחבק, לא נוגע בפצעים. שירה עוצמת עיניים ונרדמת.
בבוקר הבית שקט. שירה ישנה סוף סוף, הפנים נרגעות.
הפשתן שומר, לוחשת מרים. הוא שותה את האש של העור.
קוסמות? מגחך רועי.
זה מסורת, מחייכת. סבתא שלך ידעה.
שלושה ימים עוברים. שירה קלילה, חולמת וחושבת. נעמה לראשונה מסתכלת על מרים לא כפאסה אלא כעל דמות שמבינה דבר או שניים.
מרים, זה לא סתם זה אופנה, טרנד, אורגני, בוטיק בעיר! זה עיצוב-על! אנשים יחטפו דברים כאלה.
השיא יריד חגים במועצה. שפרה משכנעת: תצאי! תבואי להציג עבודות.
הם נוסעים, נעמה מעצבת דוכן: מניחה את הסדינה הכי יפה, חולצות קטנות, חגורות, עישי תיבול.
הדוכן מושך קהל. כולם ממששים לא מאמינים שחוט כזה רך.
מה זה, משי סיני? שואלת בעלת חנות בגדים בתל אביב שעברה במקרה.
שלנו! פשתן סבתא! עונה שירה בגאווה, עוזרת לאמא לסדר.
אני אילנה מ”נס-הבד” בתל אביב. לא ראיתי כזה בארץ. קחי אותי כל מה שיש, תני מחיר לא מתווכחת.
בדרכם חזרה הביתה, האושר עוטף אותם. ההכנסות סוגרות חובות מסוימים, כי למרים חשוב התהליך ולא הכסף.
רועי, נוהג, מביט כל רגע באמו במראה. מבטו גאה.
חשבתי שתקועה פה, מדברת עם קירות. אבל עשית משהו אמיתי. בעיר אני כלום, פה את בונה עתיד.
בלילה היא שומעת אותו נושף. ניגשת לארון, מוציאה את פחית התכשיטים. הכסף מבריק באור הירח.
יש הזמנות, יש עמל, יש אדמה. לה לא צריך הרבה. אבל לבן יש עתיד.
בבוקר היא קוראת לרועי, לנעמה.
שימו לב, זה מה שמצאתי ירושת הסבתא.
מותר להביא כזה לתוך הבית? רועי מביט בהלם.
זה לכם. תפרעו חובות, תתחילו מחדש. זה לא מתנה; זו השקעה במשפחה.
את לא צריכה, מתנגד רועי. את עמל כל חייך, שלך מגיע. רק חלק קטן נמכור כדי לסדר חובות בוערים. השאר נשקיע פה: מיזם פשתן. את תלמדי את הנשים, נעמה תשווק, אני אסדר לוגיסטיקה. נקרא לזה “פשתן מרים”. למותג יש עתיד פה!
היא רואה את הברק בעיניו. סיכמנו, בן.
חולפת שנה.
השדות מסביב, פעם עזובים, מתמלאים בשדה פשתן תכול. מושב מתמלא חיים, עמודי חשמל חדשים, דרך משופצת.
הבית כולו משופץ, גג רעפים אדום, מרפסת מרווחת בין גפנים. במבנה החדש חמש נולים, נשים, כולל שפרה, עובדות, שרות שירים ישנים, הולמות חוטים.
פנימה נכנס פיק-אפ. שירה שזופה, בריאה, צוחקת ורצה לסבתא.
הבאנו קטלוגים מתל אביב!
נעמה בהריון, בלבוש פשתן רקום פרחי נורית. רועי מוריד קופסאות חוטים. אמא! התקשרו מפריז רוצים דוגמאות, אומרים ש”פשתן ישראלי” זה האופנה!
מרים פותחת את הקטלוג: גב ידה בתפירה, חריצים נראים, כתוב: “חוטי הגורל: מסורת ישראל מתעוררת”.
היא נזכרת בטיפה בעין ערב ההוא בעליית הגג; ויודעת שפה מצאה חיים ולא לשרוד.
הכסף סייע, אבל הקהילה, השירה, העבודה והשדות הם שהחיו את המושב. אף אחד, חוץ מהמשפחה, לא יודע מהיכן הגיע הכסף, והסיפורים מספרים רק על האישה מהעיר שבליבה היה פשתן, ושליבה פתח גם את שערי הכפר.
מרים חזרה בשביל להעניק עתיד. והמחברת מונחת במשרד של רועי מאחורי זכוכית, תזכורת שמספיק חוט קטן בתקווה להאיר חיים שלמים.
אף יום לא יהיה עוד שחור, כל עוד בבית הזה יש קהילה, יצירה, ומשפחה והשמש העברית זורחת מבעד לשדות.