חשבתי שבעלי משלם מזונות לשלוש הבנות שלו מהנישואים הראשונים. אבל זה בכלל לא היה ככה. החלטתי ללכת לראות אותן בעצמי.
חודשים האמנתי שבעלי ממלא את חובתו לילדיו מהנישואים הקודמים. כל פעם ששאלתי אותו על שלוש הבנות – הוא הרגיע אותי שהכול בסדר, שהוא שולח מזונות כל חודש. משהו בתוכי לא היה רגוע, ומשהו בי דחק לבדוק את הדברים בעצמי.
אותו בוקר שלישי, בזמן שהוא היה בעבודה, שלפתי את הכתובת שמצאתי במסמך ישן מהגירושים, ונסעתי לצד השני של תל אביב. השכונה הייתה דלה, שונה לגמרי משלנו. אפילו לפני שיצאתי מהאוטו, הרגשתי שמשהו כאן לא כשורה.
כשהדפקתי בדלת, פתחה לי אישה עייפה גרושתו ואם שלוש הבנות.
“כן?” שאלה בחשד.
“שלום. אני אשתו הנוכחית של אלעד. חייבים לדבר.”
פניה התקפדו לרגע, אחר כך נאנחה והכניסה אותי. הבית היה נקי, אך כמעט ריק. לא ראיתי רהיטים מיותרים, או סימן לנוחות. היה ברור שחיים בצמצום ומסתדרים עם מעט מאוד.
“מה את רוצה?” שאלה וידיה שלובות.
“אני רוצה את האמת. הוא סיפר לי שהוא שולח לך כסף כל חודש… אני צריכה לשמוע ממך.”
היא צחקה צחוק מר, כמעט בלי קול.
“כסף? אנחנו לא ראינו שקל ממנו כבר יותר משנה. אני שורדת מהמשרה שלי בניקיון ומהעזרה של אמא שלי. אבא שלהן התנתק מאיתנו לגמרי.”
הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. באותו רגע נכנסה ילדה בערך בת שבע. כשהבטתי בה, כאב לי הלב: עיניים עייפות, שיער סבוך, שרוולים שחוקים וחורים קטנים בצעיף.
“אמא, אני רעבה,” לחשה.
העיניים שלי התמלאו דמעות. אני חייתי בבית גדול, נעים, מוקף נוחות ושפע, בזמן שילדות קטנות סופרות אגורות בשביל לחם.
“איפה שתי הבנות האחרות?” לחשתי.
“בבית הספר. עוד שעה בערך יחזרו.”
“טוב,” אמרתי בנחישות וקמתי. “תאספי את כולן. אנחנו הולכים לעשות קניות.”
“מה? לא… אני לא יכולה לקבל את זה…”
“אני לא מבקשת רשות,” עניתי לה, הפעם ברוגע אך בנחישות. “זה לא צדקה. זה מה שמגיע להן ממזמן.”
נסענו יחד לקניון הקרוב. קניתי לשלוש הילדות בגדים, נעליים, מעילים וציוד לבית הספר. ראיתי איך פניהן מאירות כשהן מודדות בגד חדש חיוכים ששברו לי את הלב, אבל גם ריפאו אותו. קניתי גם לאמא שלהן את המינימום הדרוש בגדים, מוצרי טיפוח, ואפילו כמה פריטים קטנים להרגשה של כבוד.
“אני לא יודעת מה להגיד,” לחשה, דמעות בעיניה. “תודה לך.”
“אל תודי לי. זה רק ההתחלה.”
כשחזרתי הביתה בערב, הוא ישב בסלון, מול הטלוויזיה רגוע, כאילו אין לו שלוש בנות שמתקיימות בלי כלום.
“איפה היית?” שאל בלי להוריד עיניים מהמסך.
“הכרתי את הבנות שלך. אלה שאתה כביכול תומך בהן.”
הפנים שלו החווירו. הוא קם בפתאומיות מהספה.
“אני יכול להסביר…”
“אני לא מבקש הסברים,” קטעתי אותו, מרגיש את הכעס הקר עולה בי. “אני רוצה שתארוז. עכשיו.”
“מה? זה הבית שלי!”
“לא. זה הבית שלי. על שמי. קניתי אותו עם כסף שירשתי מאבא שלי. אני מבקש ממך לעזוב. עכשיו.”
“בבקשה, תן לי להסביר…”
“אני אמרתי תארוז. ואם לא, אני אארוז בשבילך.”
עליתי לחדר השינה, שלפתי את המזוודות שלו, התחלתי לדחוף פנימה בגדים. הוא הלך אחריי, מבקש, מתחנן, אבל החלטתי סופית. כשסיימתי, הוצאתי את הכל לדשא בכניסה והשארתי שם.
“מחר אתקשר לעורך דין,” אמרתי לו מהדלת. “אני אדאג שתעמוד בחובות שלך לבנות האלה, גם אם אצטרך לשלם להן כל שקל שאתה חייב.”
הוא עמד בין כל חפציו המפוזרים, קטן וחסר אונים.
סגרתי את הדלת ונשענתי אחורה, כולי רועד. זו הייתה ההחלטה הכי קשה והכי קלה שקיבלתי בחיים.
עשיתי נכון שגירשתי אותו מיד, או שאולי הייתי צריך לתת לו להסביר?
