חשבתי שתכנון חתונה עם האיש שאני אוהבת יהיה הפרק המאושר בחיי. לא העליתי בדעתי שאמו תכבוש לעצמה את הערב, תביך את ההורים שלי ותחייב אותי לבחור בין דברים שמעולם לא דמיינתי שאצטרך להתמודד איתם. אבל אז, כשיותם אחז במיקרופון, הכל התהפך.
אני יעלי. בת 31. והייתי אמורה להבין כבר מזמן לאן זה הולך כשמירב, חמותי-לעתיד, גילתה שאנחנו רוצים חתונה פשוטה.
יותם ואני יחד כבר חמש שנים. תמיד דיברנו על אירוע אינטימי משהו קטן, רק המשפחה והחברים הקרובים, לא הצגות, לא וילה בנס-ציונה עם בופה מפוצץ. חשבתי על חצר של יקב בגליל, אוכל טעים, נדרים שכתבנו בעצמנו וקונפיטורת פירות קסומה של אמא שלי. רציתי שנרגיש בבית לא בתוכנית ריאליטי. בלי תחרות תחפושות.
אבל בעיני מירב, “פשוט” זה כמו להגיד “מביך”.
ביום ראשון אחד תפסה אותי לאכול במרפסת, בחשה את התה כאילו עמד לקרות משהו מסעיר וסיפרה: “חתונה בחצר? יעלי, זו בדיחה? את מתחתנת עם משפחה מכובדת! מה יגידו?!”
שום סימן לשאלה. אזהרה במסווה של דאגה.
חייכתי ואמרתי בשקט שהתקציב שלנו מוגבל, וההורים שלי לא יכולים אבל היא קטע אותי שנייה לפני שהשלמתי משפט וגרפה מיד את הנייד: “עזבי את ההורים. אני דואגת להכל”.
וככה זה גם היה: פתאום עשינו סיורים באולמות אירועים בפתח תקווה במקום ביקבים בגליל, מירב שדרגה את התפריט, הכפילה את רשימת האורחים, והחליפה לנו אפילו את הלהקה ברור ש”תגידי לי תודה בהמשך”. כאילו אני ילדה קטנה שלא יודעת איך אמורה להיראות חתונה “אמיתית”.
ניסינו להתנגד קצת, ובעיקר כשזה הפך למשהו שאנחנו לא מכירים אבל את כל זה היא סיכמה בחיוך: “הכל כבר משולם!” כלומר התפקיד שלך נגמר.
ההורים שלי מצידם הודו לה, אבל ראיתי איך הם יושבים מוצפים אי-נוחות. אבא שלי, ארז, גמלאי של רכבת ישראל. אמא, שולה, מחלקת ספרים בספריה העירונית. כסף היה עניין רגיש והסבירו כבר בהתחלה שאין להם אפשרות לעזור כלכלית.
מה שהם כן יכלו הביאו מכל הלב, תמיד בשקט שתמיד ארגיש שזה מספיק.
אמא שלי קיפלה עשרות עגורי נייר לשולחנות האורחים. אבא שלי הכין נאום, ובטח כל מי שהיה במטבח שכונתי קלט איזה כישרון נאום הוא קיבל. הם היו גאים ואני האמנתי שזה מה שחשוב.
בערב שלפני החתונה, תוך כדי שאני מנסה להתיישר לשמלה ולהרגיע את הלחץ, הפניתי ליותם ולחצתי לו יד: “לא משנה איך יהיה כל עוד יהיה את ההורים שלי, אני בסדר”.
“ברור!” הוא לחש חזרה. “הם בטח בעננים”.
יום החתונה היה… בואו נגיד, גדול מהחיים.
אבל היה יפה; שנדלירים, מגדלי שמפניה ורביעיית מיתרים שמנגנים שלמה ארצי. אני מנסה לנשום עמוק בשביל לא לשמוע בראש את כל הרעש מסביב.
יותם הסתכל עלי כאילו אני משהו מסרט אגדה.
“את שלי לתמיד” אמר לי בלחש כשפגשנו בחופה.
לרגע יכולתי להאמין שזה כל הסיפור.
הטקס נגמר, והתחילה המסיבה. האולם געש בקשקושים. המלצרים זרמו עם פוקצ’ות ופרגיות נוטפות לימון. חצי מהנוכחים לא הכרתי משקיעים, קולגות מהפירמה של אמא שלו, דודים רחוקים של מרב. ההורים שלי ישבו בקצה השולחן עם האחים שלי, חייכנים כאלה, סופגים את כל ההתרחשות.
הם נראו לא במקום, לא כי התלבשו לא נכון, אלא פשוט כי לא ניסו להרשים. הם פשוט… היו.
הניגוד לחדר היה צורם. כל שאר האורחים נראו בתחרות על תשומת לב של חורצה מהטלוויזיה.
אני שואלת את אמא אם הכל בסדר; היא מהנהנת, אבל הקול שלה רועד.
ואז מירב דפקה פעמיים על כוס היין.
“אני רוצה לומר כמה מילים”, הצהירה בקול צלול עד שהדי.ג’יי השתתק.
הרגשתי פתאום שיותם ליד מתכווץ כמו שווארמה שנשארה שעה בטאבון.
האולם השתתק לגמרי. מירב התחילה בדיבור כללי על משפחה ואז שינתה פאזה והקול שלה מתקרר.
“אתם יודעים”, היא פונה לאולם “יש אנשים שמגיעים לחתונה, מבלי לשים שקל!”
הרגשתי קרח בגב.
הצחוקים נדםו. כל המבטים הופנו אלי.
הייתי בהלם.
היבבות בראש שלי כיסו כל מילה שלה, עד שיותם התכופף ולחש, “אמא, מספיק”.
אבל היא רק התחממה.
“באמת”, אמרה, מסובבת אליו מבט מלא ניצחון, “המשפחה שלנו מימנה את הכול, אז ראוי להוקיר מי גרם ליום הזה לקרות”.
ואז שלחה מבט ישיר להורים שלי.
“אולי פעם הבאה תביאו משהו מעבר לכיבוד ולא תבואו סתם בשביל יין על חשבון אחרים!”
כולי הלבין. הידיים רעדו.
היא באמת אמרה את זה? כאן? עכשיו?
אמא שלי רוכנה ולחשה לאבא. ואז אבא שלי קם, באיטיות שאפשר ללמוד ממנה עוצמה, ואמר בקול רגוע:
“אם לא רוצים אותנו נלך”.
אפילו לא הרים את הקול. פשוט סיכם עובדה מצערת.
ולפני שהספקתי להגיב, הם הלכו לדלת.
לא הספקתי אפילו לחשב מסלול. נעמדתי, המומה, רואה את ההורים שלי עוזבים את החתונה של הבת בדמעות.
לא יכולתי לזוז.
הלב דפק כמו תוף דרבוקת יום העצמאות, אבל הרגליים דבקו לארץ כמו סיכת ראש בלתי נראית.
ואז יותם קם.
בלי לשאול, בלי להסס, תפס את המיקרופון ועמד מול הקהל.
“אם הם הולכים”, הכריז בקור רוח, “גם אנחנו הולכים”.
דממה.
נדמה היה שהאוויר ברח מהחדר. אפילו כוסות השמפניה השתתקו. אי אפשר היה להחמיץ את חוסר הנעימות; כולם הבינו שזו לא עוד דרמה משפחתית אלא שבר אמיתי.
מירב ניסתה לצחוק בעצבנות. “יותם, תהיה רציני”.
אבל נשאר לה טון בהול. היא הבינה, פשוט לא רצתה.
“לא”, הוא אמר חזק עוד יותר, “את פגעת במשפחה של אשתי. באנשים שגידלו אותה. ואם זה הלילה אז זה נגמר”.
הרבה לחישות התחילו באוויר. אחרים פשוט ישבו דוממים.
יותם הפנה מבט אל אחרוני האורחים.
“מי שאיתנו בשבילנו, לא בשביל הכסף, בואו איתנו”.
הוא הושיט אליי יד. לא היססתי. אחזתי בו. ויחד יצאנו.
שנייה של קפאון. הייתי בטוחה שאף אחד לא יקום.
ואז נשמע חריקת כסא.
זו הייתה שירה, אחותי הקטנה. אחריה, כל האחים שלי. החברים מהתואר, בני דודיו של יותם ואפילו כמה חברים ישנים של מירב כולם קמו בשקט מביך כזה.
מבט אחרון חטוף אחורה מירב עומדת קפואה עם כוס יין, נראית כמו מישהי שחיבו לה את האור.
נחתנו בסוף אצל “ג’קי בלב”, מסעדה קטנה ברחוב מקביל בתל אביב, איטלקית פשוטה שמריצה משפחה יותר מ-30 שנה. הבעלים, ג’קי, זיהה אותי מיד.
“את מתחתנת?” תקע מבט בשמלה הלבנה.
“החלפנו מקום”, יותם חייך ובעיניים דומעות.
ישבנו, אני בשמלת כלה, בין אבא שלי ליותם, וצחקתי בפעם הראשונה באותו ערב.
לא כי זה היה מצחיק, אלא כי סוף סוף מישהו פתח חלון בבית מחניק.
המלצרים זרמו עם פוקצ’ה וקולה זעיר. אמא מחקה מסקרה עם מגבת נייר וחייכה כמו שלא זכור לי חודשים.
אנשים הרימו צינצין עם כוסות חד-פעמיות, התקליט היה של מישהו עם אייפון דפוק. אבא אפילו עמד ליד הדלפק ונאם שוב עם רעד קל בקול, אבל יציב.
זה לא היה מפואר. אבל זה היה אמיתי. וזה היה שלנו.
מירב לא דיברה איתנו שלושה חודשים. לא התנצלות, לא הודעה. כלום.
לא הפריע לי.
הייתי צריכה מרחק; להפסיק לשחזר את המילים שלה, להפסיק להיבהל בכל פעם שעולה תמונה של החתונה. ולהבין משפחה לא אמורה לעלות כסף.
אבל היא חזרה.
באחד מערבי ינואר הקרים, היא הופיעה בפתח כשסוודר פנינים עליה ומגש מקרונים עטוף, כאילו הגיעה להסכם סודי.
“שלום, יעלי”, היא אומרת. “חשבתי שצריך לדבר”.
הכנסתי אותה בשקט, זה לא היה קל.
ישבנו רגע בדממה ואז היא פצחה: “נראה לי שאני חייבת התנצלות. קצת יצא מכלל שליטה בחתונה”.
“קצת יצא משליטה”. ככה היא הגדירה את זה.
נשמתי עמוק: “הילדים שלי היו שבורים, מירב”.
היא רכנה, משחקת באיזה תליון: “לא התכוונתי לפגוע, פשוט… חשבתי שככה נוהגים”.
הסתכלתי. שקט.
“אז… אני רוצה להמשיך הלאה. יותם לא ענה לשיחות שלי. חשבתי שאולי אפשר… להתחיל מחדש”.
לא עניתי מיד. האמת שהיא לא באה להתנצל. היא באה כי הכוח אבד לה.
יותם נכנס, נעצר מול הכורסה.
“חשבתי להתחיל דף חדש”, פלטה במהירות.
הסתכלנו זה על זו. שתיקה. ואז אמרתי: “אז מתחילים שוב?”
הוא נאנח. “לאט.”
כי עכשיו יש לנו גבולות.
מירב מעולם לא הודתה באמת. לא טלפון דומע, לא מכתב, לא תודה אמיתית על אותה לילה.
אבל היא החלה להתקשר לפני שבאה, הפסיקה לדבר על הוצאות, שמרה ריחוק מנומס.
היא איבדה את הזרקור. ואולי זו הייתה כל הפואנטה.
חלק בי, זה של הכלה, עדיין חיכה לשינוי. לראות אותה יושבת מולי, מביטה לי בעיניים ואומרת טעיתי וסליחה. אבל זה לא קרה. בסוף הפסקתי לחכות. כי גיליתי לא צריכה התנצלות בשביל להחלים.
מה שקיבלנו אחרי החתונה היה שווה יותר מכל “סליחה” רשמית.
יותם ואני התקרבנו כמו שלא היינו מעולם. למדנו לשרטט גבולות גבולות אמיתיים, שלא זזים רק כי מישהו אחר הרים קול.
כל יום ראשון היינו מזמינים את ההורים שלי בלי לוח זמנים, בלי לחץ, רק משפחה ואוכל ושיחות שזרמו כמו תה חם.
אבא הביא פאזלים, היה משתלט על מכונת האספרסו כאילו זה עסק משפחתי. אמא לימדה אותי להכין קראמבל אוכמניות מתכון סודי שכולל קליפת לימון ותפילה טובה בערב שבת!
לפעמים פשוט ישבנו על הדשא, כוסות לא תואמות וחצר שבקושי גזמנו, מסתכלים על השמש שוקעת מעל הגגות. בלי שנדליר. בלי מיתרים. פשוט שקט.
פעם תפסתי את יותם מקפל עגור מנייר, כמוהם של אמא, שנשאר אחרי החתונה.
“היא קיפלה מאות כאלה”, אמר לי, אוחז בו בזהירות.
“כל אחד ביד”, חייכתי. “זו אמא”.
הוא הביט בי, בעיניים רכות מאוד. “זו המשפחה שלך”.
הרכנתי ראש. “ואתה הגנת עליהם”.
הוא משך בכתפיים. “הגנתי עליך”.
התקרבתי אליו. “לא היית חייב לעשות מהומה, אז”.
הוא ענה: “זו לא הייתה סצנה. זו הייתה החלטה”.
וזה היה נכון.
לא כל סיפור נגמר ב’הפי אנד’ מושלם. שלנו נגמר באמת, באהבה, ובגבולות שלא נשברו כשמישהי דפקה חזק מדי.
לא סילקנו את מירב מהחיים. לא. פשוט הגדרנו את הכללים מחדש.
עכשיו, כשתתקשר נענה, אבל לא נתכופף.
היא תביא עוגיות קנויות מחנות וסמול-טוק מתאמץ, ואנחנו נברך אותה אדיבים, לא כפופים. היא בודקת לפני שמזמינה, לא מזכירה את החתונה. היא יודעת הזיכרון הזה עוד קיים מתחת לפני השטח.
אולי למדה משהו. אולי לא. זה כבר לא תלוי בי.
כי אחרי כל זה, למדתי דבר אחד: לא צריכה להקטין את עצמי כדי שמישהי תרגיש בנוח. לא חייבת שקט רק כי מישהי אחרת צורחת.
סיפור אהבה לא צריך במה מושלמת. צריך רק שניים שמוכנים לעמוד זה לצד זו, גם כשהכל מבולגן ואולי דווקא אז.
אז לכל אישה שקוראת, בדרך לחופה, מתמודדת עם דרמות משפחתיות וחושבת אם שווה לפתוח את הפה:
שווה. שמרי על השקט שלך. כבדו את מי שגידל אתכן מאהבה, לא מכסף. ואם מישהו מנסה לבייש אותם? תוודאי שלבן הזוג שלך יש גישה ישירה למיקרופון.
