מה פתאום קונסרבטוריון? אמא זרקה על השולחן עלון צבעוני, שאביב הביאה מהתיכון. בחיים לא. אפילו אל תחשבי על זה.
אביב עמדה בכניסה למטבח, מחבקת את התיק לבית הספר אל ליבה. גוש בגרון, לא מצליחה להוציא מילה.
אמא, אני באמת רוצה…
רוצה היא. אמא חיקתה אותה בציניות. מה את כבר מבינה בזה? את תלכי ללמוד ראיית חשבון. מקצוע מכובד, מסודר, תמיד יש עבודה, תמיד פרנסה.
האב ישב בשקט ליד השולחן, לא מתערב, אבל אביב ידעה השתיקה שלו פירושה תמיכה מוחלטת באמא. כמו תמיד.
אבא, היא פנתה אליו בניסיון אחרון. אבא, תגיד לה. הרי בעצמך אמרת שיש לי כישרון.
הוא הרים מבט, סימן לאמא, ושוב חזר לצלחת.
אמא צודקת, אביב. מוסיקה זה לא מקצוע. זה סתם תחביב.
הדמעות פרצו לבד חמות, של כעס. אביב ניגבה אותן בשרוול החולצה, משאירה פסים רטובים על פניה.
הנה, שוב היא בוכה, אמא הידקה את שפתיה. תראי את שיר, בת הדודה שלך. רואת חשבון, אגב. ומה? יש לה דירה משלה, בעל טוב, חיים מסודרים. את פחות טובה ממנה? רוצה להסתובב כל חייך, לנגן על גיטרה ברחובות?
שיר. תמיד שיר בתה של דודה נילי, הפייבוריטית הנצחית והדוגמה למופת. שיר כך, שיר אחרת. שיר כבר נשואה בגיל עשרים וחמש ואת, אביב, אפילו כוס לשטוף כמו שצריך בקושי יודעת.
אני לא רוצה להיות כמו שיר, לחשה אביב. אני רוצה לעסוק במוסיקה.
די, אבא הדף את הצלחת וקם בכבדות. זה סופי. את לומדת כלכלה ודי. אנחנו יודעים מה טוב בשבילך.
אביב הביטה בהם באמא עם הפרצוף המופתע התמידי, באבא שכבר יצא מהמטבח כאילו סיים את הדיון. הם קיר, בלתי חדיר ולה אין שום סיכוי. אין לה כסף, אין לה זכות דיבור. רק חלום שכעת נרמס על ידי סורגי ביטחון מפלסטיק צבעוני ועלון שנהיה פח אשפה.
היא הנהנה, אספה את העלון מהרצפה, יישרה דפים, וזרקה לפח.
…חמש שנים באוניברסיטת תל אביב הפכו לכתם אפור אחד. אביב התהלכה בין הרצאות, חורשת ספרי חשבונאות, ניגשת למבחנים. אף נושא לא נגע בה באמת, שום דבר לא גרם לה להתלהבות. דפי מאזן, דוחות רווח והפסד הכול נכנס ונדחק במוח, מוריד אותה למטה.
בסיום הלימודים, אמא קרנה כאילו היא קיבלה את התואר. צילמה את אביב ליד עמודי האוניברסיטה, התקשרה לדודה נילי להתפאר.
יש לה עבודה כבר? דודה שאלה, ואמא חייכה בניצחון.
כבר סגרנו. קיבלו אותה למשרד טוב. תראי, אביב שלנו תצליח בענק.
האביב שלנו הזה, כמו מוצר פרטי, פרויקט משפחתי.
יום העבודה הראשון היה כפי שחששה משרד צר בלי חלון, מסך מחשב, ניירת עד האופק, ריח קפה נמס זול. שתי קולגות מבוגרות מדברות על מבצעים ברמי לוי ועל גירושים של מישהי.
שמונת השעות עברו מול טבלאות. המספרים הסתחררו, נטמעו לעיסה חסרת פשר. כואב הראש, דמעות חונקות.
המשכורת הראשונה נכנסה ב-28 לחודש. אביב בדקה את הסכום באפליקציה, חישבה בראשה מספיק. אם תגור בחדר קטן בקריית יובל, תחסוך על אוכל, לא תקנה כמעט כלום תסתדר.
באותו ערב ארזה מזוודה ישנה. אמא נכנסה כשסגרה את הרוכסן.
מה זה?
אני עוזבת.
כמה שניות אמא רק הביטה בה, מופתעת. אחר כך פניה התאדמו.
לאן את עוזבת? את השתגעת?!
לא, אביב הרימה את המזוודה. החלטתי.
מה עם הדירה? הרכב? אמא אחזה בדלת, מהססת. תכננו הכול! תחסכי, תשלמי משכנתא, אחר כך תתחתני כמו שצריך…
אתם תכננתם, עקפה אותה אביב, יצאה למסדרון. אבל זו החיים שלי. לא שלכם.
האבא נכנס.
אביב, אל תהיי טיפשה. לאן את הולכת?
למישהו, למשהו.
אביב פתחה את הדלת הראשית. עברה את הסף, הדלת נסגרה אחריה מהמשב רוח.
המזוודה נתקלה ברגליים שלה בירידה במדרגות. כלב נבח למטה, ברדיו שכנה חציה חמישי שרה איזה להיט פופ. ערב רגיל, בית רגיל.
אביב נשמה עמוק, צעדה החוצה לתחנת האוטובוס. בכיס משכורת, במזוודה הבגדים שלה, ולפניה חיים ריקים, לא צפויים, רק שלה.
…חודשים ראשונים הטלפון לא חדל. אמא שלחה הודעות ארוכות איומים ושכנועים חלופיים. אבא התקשר בערבים, כשאביב חזרה מהעבודה לחדר הקטן שלה בקטמון.
תחזרי הביתה, ביקש. די. אנחנו משפחה.
אביב הנהנה לצד השני של הקו לא, אבא. אני לא חוזרת.
אז אין לנו בת, אמא חטפה את הטלפון. תשכחי מהדרך הביתה. אין לנו בת.
הקשר נותק. אביב הביטה במסך, הניחה את הנייד על החלון, ישבה הרבה זמן מול אורות השכונה הזרה. בלי דמעות, בלי כאב. רק ריקנות מתוחה, שעם הזמן התאיידה מעצמה.
…עשר שנים חלפו במהירות. אביב שכרה שלוש דירות, החליפה חמש עבודות, שקדמה לילות שלמים על תווים ותוכנות עיבוד שמע. למדה לבד, בלילות, כשירושלים נרדמת. לקחה עבודות קטנות, כתבה מוזיקה לפרסומות, לסרטי סטודנטים, להפקות זעירות. לאט לאט, צעד אחר צעד, התקדמה.
היום השם שלה מופיע בכתוביות של שלושה סרטים ושני סדרות שמשודרות בפריים טיים. אולפן ביתי מאובזר תופס חדר שלם בדירה רחבה, ועל הקמיצה טבעת ניסויים חדשה שלושה חודשים בלבד.
רן נכנס לאולפן כשאביב המשיכה לערוך את הטראק האחרון, הניח כוס קפה טרייה לידה.
מישהו מצלצל בפעמון, אמר ונישק את קודקודה.
לא מחכים אף אחד. בטח טעות.
אבל הצלצול חזר וחזר, דוחק, כמעט בטוח שמישהו בבית.
אביב הורידה את האוזניות, ניגשה לאינטרקום. המסך הראה זוג לא צעיר אישה במעיל מיושן וגבר במעיל דהוי. אביב זיהתה אותם מיד, למרות שהשנים ניכרו בהם. אמא קפוצה, אבא כבד.
לחצה על הקשר:
מה אתם רוצים?
אביקה, אמא התקרבה למצלמה. בת, זו אנחנו. תפתחי לנו, בבקשה.
אביב לא זזה ממקומה. רן שאל בלחש:
אלה ההורים שלך?
כן.
היא לחצה שוב:
איך מצאתם אותי?
דרך מכרים, מיהרה אמא. שיר ראתה באינטרנט על החתונה, היה כתוב באיזה אזור את גרה, ואז…
הבנתי.
אביב קטע אותה. הסתכלה ארוכות במסך, על ההורים הדשים ברגליהם, אחרי עשור שלא התקשרו, לא כתבו, לא התעניינו ורק עכשיו הופיעו למרגלות הדלת.
אני יורדת, אמרה לרן. תחכה לי.
בלובי, אביב נשענה על המשקוף, לוקחת נשימה. פתחה את הדלת, נשארה עומדת, לא מכניסה את ההורים.
אוי, איזה יופי את נראית! אמא מחאה כפיים כל כך שמחנו! ראינו תמונות מהחתונה, הבעל שלך נראה ממש ממשפחה טובה…
בשביל מה הגעתם?
אמא השתתקה, הסתכלה באבא. הוא כחכח בגרון, דחף ידיים לכיסים.
אביב, אנחנו ההורים שלך, ניסה. מה שהיה נגמר. את עכשיו מסודרת יפה. אולי תוכלי לעזור.
לעזור?
בטח, משך בכתפיו. צריך לעשות שיפוץ, חדר אמבטיה הלך. ואולי סוף סוף ניסע לצד השני של הכנרת, להתפנק קצת. את הרי מסתדרת, עם בעל כזה…
אמא תפסה אותו בשרוול, לחשה לו, אבל הוא נפנף ביד.
מה יש? היא הבת שלנו. חובת כיבוד הורים.
אביב נשענה על המשקוף, שלבה ידיים. חיוך עקום וכואב פרץ ממנה.
חובת כיבוד הורים, הא? מעניין. עשר שנים לא הייתי בת עבורכם, רק עכשיו נזכרתם?
רצינו שתביני שטעית, מיהרה אמא לומר. רצינו שתחזרי בך. רק רצינו שיהיה לך הכי טוב…
הכי טוב, אביב הנהנה. תדעו, הצלחתי כי לא ויתרתי על החלום שלי. כי לא הפכתם אותי לרואת חשבון ממורמרת במשרד קטן, אלא נתתם לי להעז ללכת אחרי הלב. וזה כל ההבדל.
היא הצביעה אחורה, למרחב המסודר.
אז בשביל מה באתם? כסף לשיפוץ? נופש בכנרת? זה באמת מה שחשוב אחרי עשר שנות שתיקה?
די כבר, רטן אבא. כמה אפשר לעבור על העבר?
אני לא נוברת, אני רק קובעת עובדה. כשהפסקתי ללכת בתלם שלכם, מחקתם אותי. ועכשיו, כשאני מצליחה? פתאום נזכרתם. זה נוח.
אמא ניגבה דמעה.
אנחנו רק רצינו שיהיה לך טוב, גידלנו אותך באהבה…
רוצים את הכי טוב? קטעה אביב, אמא השתתקה. אז תלכו. תמשיכו לחיות כאילו אין לכם בת, בדיוק כמו שאמרתם בעצמכם.
היא סגרה לאט את הדלת. אבא ניסה להתקרב, אבל נעצר ממבטה.
אביב…
להתראות.
הדלת נסגרה בשקט.
אביב עלתה הביתה, נכנסה לדירה. רן עמד בכניסה, מביט בה בדאגה.
הכול בסדר?
כן, נשענה עליו בנשימה עמוקה, הראש על כתפו. עכשיו כן.
הוא חיבק אותה, והרגיע אותה בשתיקה חמה. אביב חשבה, שהיא באמת עברה את שיר יש לה דירה, יש לה בעל, ויש לה קריירה שהיא גאה בה. אבל זה לא העניין. זה מעולם לא היה העיקר.
היא עבדה שנים, נפלה וקמה, נשארה נאמנה לעצמה. וכך הגיעה לאושר האמיתי כזה שממלא מבפנים, עד הסוף, שאי אפשר לקחת ממנו כלום. זה, וזה בלבד, חשוב באמת. כי הדרך להיות מאושר היא ללכת אחרי הלב, לא אחרי הציפיות של אחרים.
