זכור לכל החיים
מיכאל שמעוני כבר בתיכון ידע שהוא יהיה מורה. זה לא היה סתם רצון, אלא אמונה עמוקה שנולדה אצלו עקב מקרה שקרה לו. אז, בראשו הצעיר, מיכאל הבין שמעל הכול צריך להישאר בן אדם אמיתי, והיה לו דוגמא חיה מול העיניים. הרגע שבו חינוך אמיתי נגע בו כל כך, שנשאר בו לכל חייו.
מיכאל למד בכיתה ו’. גר לבד עם אימו. בדיוק בשנה ההיא, אביו עזב את הבית פשוט צעד החוצה והשאיר את אימו באזור המרכז, בעוד מיכאל שמע את המילים הקשות:
יש לי משפחה אחרת, תחיו איך שבא לכם.
אותן מילים מרות של האב לא יצאו ממיכאל מהראש שנים רבות. הוא רץ לחדרו, בכה בשקט שלא תראה אותו אימא. בלב הוא נשבע:
כשאגדל, לעולם לא אתנהג כך. אשכח מהאבא.
וזה בדיוק מה שקרה. כל חייו הוא לא פגש או חשב שוב על אביו, כמעט כלל לא. כמובן, זה כאב; לכל השאר היו אבות, ורק הוא בלי.
אמו עבדה אז במפעל בגדים בדרום תל אביב, וגם קיבלה עבודות תפירה מהבית. היה צריך לשרוד איכשהו לא חיו ברווחה, אך בבית תמיד היה משהו לאכול. לאמא היה חשוב שיגיע לבית הספר בבגדים נאים, שלא ירגיש פחות מאחרים. זה היה עידן שבו כולם חיו פחות או יותר אותו הדבר… רק כמעט היו בכל זאת כמה יוצאים מן הכלל.
בכיתה עם מיכאל למד גם נועם. ילדים רגילים, נורמליים. אבל יום אחד, אביו של נועם זכה בירושה בית בפרדס חנה מכר אותו, והשקיע את הכסף במוסך קטן בפתח תקווה. העסק הצליח, הכסף הגיע. ההורים פינקו את נועם, והוא התהדר בחפצים החדשים שלו, שאר הילדים שתקו וקינאו.
פעם בא נועם לכיתה:
תראו איזה שעון אבא קנה לי! הושיט ידו וכולם ראו שעון אמיתי ומהודר.
מיכאל הביט על השעון בקנאה, ונועם כמעט התפוצץ מגאווה הרי אף אחד מהילדים לא מחזיק כזה שעון. כולם נאנחו, הבינו שזה כנראה לא יקרה להם. מיכאל ניסה לא להראות את האכזבה, בדיוק כמו שאר החבר’ה. ומאז שוב חשב על אביו:
לנועם יש אבא נורמלי, משפחה, שלי פשוט עף… מעבר לזה לא המשיך לחשוב.
מיכאל השתדל בלימודים. כל הזמן שמע מאמו:
תלמד טוב, חמוד, אז תחיה טוב… אני תולה בך את כל התקווה שלי, והוא עשה מאמצים: לא היה מצטיין, אבל היה תלמיד טוב ועקבי.
באותו יום, השיעור האחרון היה ספורט. בחדר ההלבשה התפרעו הילדים ונדחקו. נועם, חושש לשלמות השעון של אביו, הסיר אותו ושם בתיק, אך בטעות שמט אותו ומיכאל ראה את השעון נופל מתחת לספסל; רק הוא שם לב.
מחשבה קטנה חלפה בראשו לקחת את השעון ולהחביא בכיס? בלי לחשוב, התכופף, לקח במהירות והכניס לכיס של מכנס הספורט. לרגע רצה להגיד לנועם, “היי, מצאתי את השעון שלך!” אבל לא הצליח.
יונתן זוהר, המורה לספורט, קרא בקול:
מהר, תצאו ותעמדו בשורה התלמידים הסתדרו, השיעור התחיל.
כרגיל, תרגילים, ריצה, קפיצה. ומיכאל חושב רק על דבר אחד:
רק שלא יפול השעון מהכיס, איזה ביזיון! חייב להחזיר אותו לספסל איכשהו… או אולי להניח בתיק של נועם, אבל איך? מישהו עוד יראה אותי מחטט בתיק… מה אסביר, שמצאתי את השעון ורק עכשיו מחזיר? ישר יחשבו שאני גנב!
מיכאל הרגיש רע השעון צרב אותו דרך המכנסיים, ועד לצלצול, כשכולם הסתערו לחדר ההלבשה, הוא נכנס אחרון. נועם עמד במרכז וצעק:
גנבו לי את השעון! הוא יקר, תראו לי את כל הכיסים שלכם! מיכאל לא ידע מה לעשות עוד רגע ימצאו את השעון אצלו בכיס, הבושה תהיה נוראית, וכולם יתרחקו ממנו.
יונתן, צעק נועם, גנבו לי את השעון!
רגע, מה קורה פה? הרעים המורה, וכולם שתקו מיד.
גנבו לי את השעון, התלונן נועם, אבא נתן לי.
למה הבאת שעון יקר לבית ספר? רצת להשוויץ מול הכיתה? זה לא יפה. אולי בכלל לא הייתה פה גניבה, אולי פשוט נעלם. טוב, תעמדו כולם בשורה.
למה? תהו הילדים.
כדי שלא תפריעו לי לחפש, קופצים, צועקים אי אפשר למצוא כלום ככה. תעמדו ותעצמו עיניים… ואם אני קולט מי פותח עין, אני חושב שזה הוא הגנב.
הילדים נעמדו ועצמו עיניים יונתן עבר בין הכיסים, גם הוא עצמם עיניים. הגיע למיכאל, טפח על הכיס וגילה את השעון. מיכאל עמד קפוא.
יונתן שלף את השעון ואמר:
תחליף מקום עם השכן והזיז את מיכאל בעדינות. לא פתח עיניים “אל תפתחו עיניים, אני לא רואה כלום…” דממה, מיכאל מחכה לגרוע מכל, אבל אז שומע: הנה השעון, נועם. צריך לשמור יותר טוב על החפצים שלך.
כולם פתחו עיניים, וגם מיכאל. השעון שכב מתחת לספסל, פשוט במקום אחר. נועם חטף אותו, חזר להתהדר. החבר’ה הסתכלו עקום כבר לא היתה קנאה, הוא הרי איבד, והאשים אחרים.
אל תביא שעון כזה שוב לבית הספר, מי יודע מה יקרה… אמר המורה ושחרר את הכיתה.
לחדר ההלבשה נכנסו כבר הגדולים, מיכאל יצא אחרון, מביט במורה הספורט ומצפה לשיחה לא נעימה. הוא סחב את עצמו הביתה, וביום שאחריו פחד להגיע לבית הספר, אולי יזמנו אותו למנהל…
למחרת, בית הספר כמו הליכה לגרדום.
היום זה יקרה… אולי יונתן יספר לכולם… אבל היום עבר רגיל, שיעורים, הפסקות, בכלל לא ראה את יונתן.
הוא חזר הביתה עם לב שקט.
אולי זה יעבור בשקט, ואם המורה היה רוצה, היה כבר אומר לכולם.
מיכאל יגע בעצמו ימים ארוכים, והחליט בליבו לעולם לא לקחת דבר שאינו שלו. כך סיים בית ספר, והתקבל ללימודים בסמינר למורים.
עברו שנים. מיכאל שמעוני כבר מזמן בעל תעודה, עובד כמורה בבית ספר. יום אחד, קרה מקרה לא נעים בכיתה שלו אחת התלמידות, דליה, איבדה כסף, ופנתה למיכאל, המחנך שלה.
מיכאל שמעוני, גנבו לי את הכסף, והוא מיד נזכר בעצמו.
הוא קלט את הילדה עינייה המפוחדות של רבקה; היא חיה במשפחה לא פשוטה, לבושה בפשטות יחסית לאחרות. הוא ידע שהוריה שותים כאילו זה מים מהברז, ועכשיו זה קרה… הוא פגש את מבטה, עיניה נוצצות כנראה מאוד מתביישת.
הוא בחר לפעול בדרכו ואמר:
דליה, כמה כסף בדיוק אבד? דליה אמרה סכום קטן כמה עשרות שקלים. כן, זה בדיוק הסכום שרבקה נתנה לי, היא מצאה את הכסף ברצפה והביאה לי אותו. תשמרי על הכסף יותר טוב, טוב שדאגה להחזיר.
הוא שלף מכיסו כסף משלו, ספר בעדינות ונתן לדליה, ביקש שתיזהר בעתיד. כולם הופתעו, התחילו לשבח את רבקה, היא ישבה אדומה ומבטה על מיכאל. היא רצתה לבכות, אבל הבינה אסור לה לאכזב את המורה.
אחרי השיעור רבקה חיכתה למיכאל, הוא הרגיש זאת ונכנס לכיתה. היא הניחה את הכסף הגנוב על השולחן, והוא אמר:
תשבי, רבקה, אני רוצה לספר לך סיפור.
רבקה האזינה בעיניים גדולות לסיפור על נועם עם השעון החדש, על מיכאל שעשה טעות למרות שלא באמת רצה את השעון, ועל יונתן זוהר, המורה החכם.
תביני, הוא יכול היה לשבור לי את החיים, וכמעט היה צודק. אבל הוא נתן לי הזדמנות לתקן. ועכשיו אני נותן לך את ההזדמנות הזו.
רבקה פרצה בבכי.
תודה, מיכאל שמעוני, זה בפעם הראשונה וגם האחרונה… לעולם לא אעשה זאת שוב, היא חזרה על כך בבכי, והוא האמין לה.
מיכאל ידע היא באמת הבינה והצטערה, לא היה ספק.
פגישה עם המורה הוותיק, מקל בידו
פעם אחת, מיכאל שמעוני נסע לבקר את אמו המבוגרת בארץ, בחופשה. יצא מהסופר, ופגש את יונתן זוהר, המורה הוותיק, שעכשיו כבר עם מקל, אך מלא רוח חיים. ברכו זה את זה, ישבו על ספסל ברחוב, שוחחו על בית הספר והחיים.
אני מדריך קבוצת בריאות למבוגרים, חייבים, מישהו צריך לדאוג להם חייך המורה לשעבר.
יונתן, רציתי להודות לך על אותה תקרית לא נעימה והוא הזכיר את השעון.
מיכאל, אפילו אני לא ידעתי אז מי לקח את השעון. תודה שסיפרת לי.
איך לא ידעת? הרי מצאת אותו בכיס שלי.
תבין, גם אני עצמי חיפשתי בעיניים עצומות, כדי שלא אראה את התלמיד כגנב. כשמצאתי, הזזתי אותך לצד, והחזרתי בשקט את השעון לספסל כשחזרתי, כבר לא ידעתי מי לקח אותו באמת. כך זה היה. ידעתי שזה יכול לשבור אותך. עכשיו אתה מורה, ואני גאה בך. זו המתנה שלי שעמדתי לצדך.
דווקא המקרה ההוא הוביל אותי לבחירת הדרך, ואני תמיד אשמח לך.
עוד זמן רב ישבו, שוחחו, מיכאל קיבל עצות מיונתן זוהר. לפני שנפרדו, אמר המורה:
אתה יודע, יש פתגם: “כסה על חטאו של חברך אלוקים יכסה על שלך.” זה בדיוק כך אצלנו.
