יומן אישי לעולם לא אשכח
כבר בילדותי, ידעתי בלב שלם שאהיה מורה. זו לא הייתה רק שאיפה, אלא החלטה עמוקה בעקבות אירוע שהותיר בי חותם. כשהייתי ילד בכיתה ו’, חוויתי רגע מכונן שהוביל אותי להבין חשוב להישאר אדם אמיתי בכל אשר תעשה. הדוגמא לכך הייתה לנגד עיניי, ועכשיו אני נושא אותה איתי בכל חלק מחיי.
גדלתי עם אמא, רק שנינו. באותה שנה, אבא פשוט עזב אותנו בלי הסברים, בלי התחשבות. הוא הפטיר לאמא, ואני שמעתי:
“יש לי משפחה חדשה, אתם תסתדרו לבד.”
המילים האלה לא נשכחו ממני לעולם. ברחתי לחדר ופרצתי בבכי, אבל בשקט, שלא תראה אמא. אז הבטחתי לעצמי כשאגדל, לא אעשה ככה לילדיי. ואם יהיה צריך, אשכח את אבא.
וכך היה. לא ראיתי אותו מעולם שוב, ולא באמת הרגשתי רצון להזכר בו. הפריע לי, כמובן אצל חברים במשפחה יש אבות, ולי אין.
אמא עבדה אז במפעל טקסטיל בבת ים, ובצד תפרה בגדים בבית כדי שיהיה לנו במה להחזיק את הראש מעל המים. לא חיינו ברווחה, אבל היה אוכל, הייתה חולצה נקיה לבית הספר. אמא קפדה שכל שנה אלבש בגדים חדשים, שלא אפגר אחרי אחרים. כמעט כולם היו ככה, עם אותה רמה של חיים, אבל תמיד נמצא מי שהיו לו יותר.
בכיתה שלי למד גם יואב, בן רגיל כמונו, אבל יום אחד אביו קיבל ירושה בית במושב. מכר אותו, פתח מוסך ומן ההצלחה בא לו כסף. יואב קיבל ברכות מתנות, התפאר תמיד בדברים חדשים, ואנחנו הילדים לא אמרנו מילה, רק ליבי קינא בשקט.
יום אחד הגיע יואב לכיתה:
“תראו איזה שעון אבא שלי קנה לי!”
הרים את היד, כולם ראו שעון אמיתי, יפהפה. אני הבטתי בו, ביקשתי שיהיה לי כזה, כמו כולם. יואב התהלך בגאווה לאף אחד אין כזה, רק הוא. היינו עצובים, אבל טיפלנו ברגשותינו בעדינות לא הראינו זאת. אני נזכרתי אז באבא:
“אצל יואב יש אבא אמיתי. הוא איתם. שלי ברח…” עזבתי את המחשבה ולא הארכתי בה.
למדתי והתמדתי. אמא תמיד אמרה:
“תלמד, בני, יהיה לך טוב בעתיד… אתה התקווה שלי”. לא הייתי מצטיין, אבל תמיד שקדתי תלמיד טוב, יציב.
באותו יום, שיעור אחרון היה חינוך גופני. בחדר ההלבשה השתובבנו, יואב חשש לשעון, הסיר אותו מהיד וניסה להכניס אל התיק, אבל בטעות נפל מתחת לספסל. אני היחיד ששמתי לב. ועלתה בי מחשבה להכניס את השעון במהירות לכיס, אף אחד לא ישים לב. בלי לחשוב, רכנתי, תפסתי את השעון ושמתי בכיס מכנסי הספורט. חשבתי ליידע את יואב “הנה מצאתי את השעון שלך”, אבל לא הצלחתי.
המורה לחינוך גופני, שלמה זיו, קרא בקול:
“מהרו להתייצבות!” וכולנו עמדנו בשורה.
ביצענו תרגילים, ריצה, קפיצה. בראשי רק מחשבות
“שהשעון לא ייפול לי מהכיס… איזו בושה תצא מזה…” רציתי להחזיר אותו לספסל, אולי אפילו להגניב לתיק של יואב, אבל פחדתי שאנשים ישימו לב. איך אסביר שמצאתי ורציתי להחזיר? אם יגלו, אחשב לגנב.
לא טוב לי. השעון שורף לי את הרגל. כאשר נשמע הצלצול, כולם הסתערו להלבשה, ואני נכנסתי אחרון. יואב עמד באמצע, זועק:
“גנבו לי את השעון! יקר, אבא נתן לי. תראו לי את כל הכיסים!”
אני פחדתי, עוד רגע יגלו אצלי את השעון. בושה מול כל הכיתה.
“שלמה זיו!” קרא יואב, “גנבו לי!”
המורה קרא: “שקט! מה קורה כאן?”
“בבית הספר לא מביאים שעונים כאלה! זה לא יפה, להתפאר!” אמר, “אולי בכלל לא גנבו, אולי נפל… כולכם בשורה, תעצמו עיניים.”
כולם עמדו, עצמנו עיניים. שלמה זיו עבר ושם ידו על הכיסים. כשהגיע אלי, ליטף את כיס מכנסי ומצא את השעון. רעדתי.
הוציא את השעון ואמר:
“תחליפו מקומות.” לא נתן לנו לפתוח עיניים. ואז אמר: “הנה השעון, יואב צריך לשמור עליו יותר.”
כולם פקחו עיניים, יואב לקח את השעון מאזור אחר בספסל, ואיש כבר לא קינא בו. המורה אמר:
“אל תביא שעונים כאלה שוב!”
הכיתה התפזרה, התבגרו נכנסו, ואני הסתלקתי אחרון, מוזג עיניים אל המורה. חששתי מפגישה לא נעימה, מה יקרה אם יזמין אותי למנהל.
למחרת, הגעתי לבית הספר עם תחושת משפט. חשבתי שיעמידו אותי מול כולם, אבל היום עבר בשקט. לא דיברו, ולא ראיתי את שלמה זיו. חזרתי הביתה רגוע.
בלי סוף התייסרתי, נשבעתי לעולם לא אקח דבר שאינו שלי. עם הזמן, סיימתי את בית הספר, התקבלתי ללימודי חינוך.
שנים חלפו, הפכתי מורה בעצמי. יום אחד, בכיתה שלי, התרחשה תקרית ילדה בשם אלית סיפרה שאיבדה כסף, באה אלי נסערת:
“שלומי, מישהו גנב לי כסף!”
הסתכלתי היטב, ורק אחת, נועה, נראתה מבוהלת. היא ממשפחה קשה, תמיד הייתה עם בגדים פשוטים, ידעתי שהוריה מתקשים לספק לה הכול. פגשתי את מבטה. היא התביישה.
בחרתי לפעול אחרת ואמרתי:
“אלית, כמה כסף היה לך?” היא נקבה בסכום קטן. “נכון, נועה מצאה את הכסף והעבירה אלי. תשמרי על הכסף, טוב שנועה הייתה הוגנת!”
הוצאתי מכספי, נתתי לאלית, הסברתי לה על תזהרי ותשמרי. כולם שמחו, שיבחו את נועה, היא הייתה נרגשת, דמעות חנקו אותה, אבל התאפקה. היא לא רצתה לאכזב אותי.
לאחר השיעור חיכתה לי, תלה בי עיניים, הוציאה את הכסף הגנוב, הניחה על השולחן. אמרתי לה:
“שבי, נועה, אני אספר לך סיפור…”
האזינה לי על יואב והשעון, עלי, הילד שלא היה זקוק לשעון אבל בכל זאת לקח אותו אליו. סיפרתי על שלמה זיו, המורה החכם.
“את רואה, הוא יכול היה להרוס לי את החיים, אולי היה צודק. אבל הוא נתן לי הזדמנות לתקן. כך גם אני נותן לך.”
נועה פרצה בבכי:
“תודה, שלומי, זה הראשון והאחרון… לא אעשה זאת שוב לעולם!” אמרה ובכיתי איתה.
ידעתי היא באמת תשתנה. כך היה.
פגישה עם המורה הזקן
כשבגרתי, יצאתי לחופשה אצל אמא בבת ים. אחרי ביקור במכולת, ראיתי את שלמה זיו הולך, זקן, עם מקל, אבל חיוני. ישבנו על ספסל, דיברנו על בית הספר, על החיים.
“אני מוביל קבוצת בריאות לקשישים, צריך לעזור,” צחק.
אמרתי: “שלמה, אני מודה לך על מה שקרה עם השעון אז…” והזכרתי את הסיפור.
“שלומי, גם אני לא ידעתי מי לקח. תודה שאתה מספר.”
“לא ידעת? הרי מצאת אצל הכיס שלי.”
“אתה יודע, גם אני עצמתי עיניים, בדקתי בלי לראות שלא אסתכל על אף אחד כגנב. כשמצאתי, החלפתי את מקום הילדים, החזרתי את השעון לספסל, וכשפניתי אליכם, כבר לא ידעתי אצל מי היה. הבנתי שזה יכל לשבור אותך. ועכשיו אתה מורה, אני גאה בך. זו שכרי.”
המשכנו לשיחה ארוכה, התייעצתי איתו. כשנפרדנו, אמר לי:
“שלומי, יש משפט יפה: ‘כסף של חטא אל תספר’, ואלוהים יכסה את שלך.”
כך זה באמת.
