מה, זה באמת?
לא יודע איך לומר היא נראתה כאילו קנתה לחם בעשרה שקלים שליש.
הקול הרועם של הקופה בחנות יפו נמתח סביבם.
במובן? שאלה רוני, קולה רועד.
במובן הממשי נשמה לחברתה. היא הייתה לבושה במעיל פוך ישן, מגפיים שחוקים. עומדת מול הקופה, סופרת את השקלים, ונאנחת ברכה שדמעתי כמעט לא שבר.
רוני, שסיימה את השיחה, הורידה לאט את הטלפון וסגרה את העיניים. היא לא יכלה להאמין.
האם שלה אף פעם לא חייתה במותרות, אך היום היא לא חיה בחסר. רוני ובעלה דאגו לה: קנו דירה מרווחת בתל אביב, השקיעו שיפוץ יוקרתי, מילאו את הארון בבגדים חדשים.
כל שבוע רוני מגיעה עם שקיות מלאות במזון, משלם את החשבונות, מביא תרופות.
תחיי ותהני! אומרת לה כמעט כל יום.
אבל האם מצאה שמחה בדרך שלה.
רוני נזכרת איך אמא תמיד אמרה:
האושר אוהב שקט.
זה נכון שלא כדאי להציג עושר, אבל ללכת בחולצה מצמרת כשארון מלא זה כבר מצחיק.
רוני לא שלפה את זה עד שהיא הבינה שהשכנים מתחילים לראות את האם ברעה, עוני ועזובה. הגיע זמן להתערב.
היא נכנסה לבית, שםשה את תיק על הרצף, צמתה ידיים על חזה והביטה באמא.
אמא, תגידי לי מה קרה היום?
מה? השיבה האם בתמימות.
באיזו רחוב הלכת?! רוני העלתה קול. חברה שלי בטלה, אמרה שראתה אותך במצב של חוסר! בפסד של כמה שקלים!
האם הרימה כתפיים.
ומה? האושר אוהב שקט. לא רוצה להסביר לאף אחד.
רוני הקפיאה, מנסה לעכל.
מה??
האושר אוהב שקט חזרה האם בעיקשות, כאילו זה מסביר הכל.
את מתכוונת? רוני צחקה במתח. אמא, יש לך מקרר מלא, ארון של בגדים חדשים, דירה משופצת!
את לא גרה ברחוב, את לא זונה! למה שלא תלבשי יפה?
ומה אם מישהו יזדון? שאלה האם בקול מורם, לעטה שפתיה.
רוני מרחפת, מושקת למספר שניות, ואז מכסה פניה בכף.
אמא מישהו יזדון? מה את מנסה לשקר? כמה יודעים שאת לא במצוקה?
אף אחד לא יודע! קראה האם פתאום. אנשים רואים כמה צנוע אני, והם מבינים נכון.
אם את חושבת שהאושר אוהב שקט, למה מתלוננת על כולם?
למי? שאלה רוני.
לשכנים, למשל. היום כשנסעתי אלייך, פגשתי את הדוד יעקב. הוא סיפר לי הכל.
האם נרתעה, אך חזרה לעצמה במהירות.
ומה הוא אמר?
שאת מדברת איך קשה לחיות על קצבה אחת, איך הבת שכחה, איך את נלחמת על לחם ומים.
האם לא הזדעזעה.
כן, הקצבה קטנה.
אמא, הקצבה? אנחנו, אני ובעלי, מכסים את כל ההוצאות! למה משקרת לכולם? למה משכנעת אותי?
את לא מבינה הרבה, עדיין צעירה.
לא, אמא, את לא מבינה. את מציגה שאין לך כלום, בזמן שאני ובעלי מנסים לשפר לך את החיים.
האם השיקה, רוני ראתה את הבעת פניה השקטה, כמעט מרוצה, והבינה פתאום כמה נורא זה.
האם לא רצתה לשנות דבר. היא באמת האמינה שהיא עושה נכון, וזה אומר שהיא לא תפסיק.
רונית נאלצה לשים סוף למצב, עד ששמעה לחשוש מאחורי גבו.
תארי לעצמך, היא חיה על קצבה אחת. חורגת.
כן, ראיתי אותה, בחולצות קרועות, מחפשת מבצעים… ואמא, את יודעת
רוני נעמדה בדלת המשרד, חשה את השקט המותח כשקולגות ראו אותה.
בוקר טוב, בחורות חייכה רוני בקור. על מה מתלזלים?
אה, כלום… נתקה אחת.
רק מדברים על הקצבות הקטנות רמזה אחרת.
כןכן קיבלו האחרים, מנסים לשנות נושא.
רוני לא המשיכה, היא כבר ידעה הכל. הקולגות הפכו לקורחות, במקום להזמין לקפה ולארוחת צהריים, עכשיו מדברים בקור רוח, כאילו היא עשתה משהו מגעיל.
במשרד, המנהל הביט בה בעיניו, נושא אכזבה. אחרי הפגישה הוא עצר אותה.
רוני, אפשר לשיחה של רגע?
היא נשקה, מחכה למשהו.
בדרך כלל לא מתערב בחיי העובדים, אבל יש שמועות…
אה, מה? שהאם שלי מתמודדת עם לחם ומים? שאלה רוני בקול חירש.
המנהל הקמץ, אך לא השיב.
בערך כן.
רוני הרגישה שהכעס מתגבר. האם עושה הצגה, והיא סובלת? ואם זה יפגע בעסק של בעלה? שמועות הן סכנה. אם אנשים מאמינים שאת מתנהגת בלא מוסר עם קרוביך, הם לא ירצו לעבוד איתך.
היא הבינה שזה כבר יותר מאשר חטא של האם, זה מסכן את חייהם. היא לא תמשיך לסבול.
רוני סגרה את דלת הדירה, הורידה את המעיל מבלי להביט לאמא.
צריך לדבר.
האם חייכה בחוסר סבלנות, מרגישה על מה מדובר.
עוד תובעניות
עוד? רוני הרימה גבה והתקרבה. אמא, את מבינה מה עשית?
ומה זאת הפעם?
הפעם, במשרד מרמזים לי שאני מחניקה אותך ברעב.
האם נפתחה בכתפיים.
אל תתייחסי, כולם מדברים.
את מתלוננת על חוסר כסף! זה מה שהקהל שומע!
האם ציטצה שפתיה וציירה קו דמוי שער.
רק המוניטין שלך מדאיג, אמרה.
רוני נחרדה.
מה?
מה, באמת? האם הביטה בעיניים של רוני. רצה לשמוע צעקות, אבל בעצם דואגת רק לעצמה.
רוני כמעט צעקה.
טוב, אם את סובלת, אולי אפסיק לדאוג לך?
האם נבהלה.
מה?
מה? חזרה רוני. אם את חיה על קצבה אחת, אולי אפסיק להביא לך מזון, בגדים, ולמלא את המקרר?
האם הלבנה בראשה.
את לא תעשי זאת!
אז אעשה, אמרה רוני במבט קפדני. או שתפסיקי את ההצגה, או תחיי כפי שהקצבה שלך מאפשרת.
הדממה נמשכה במתח. רוני ראתה האם מבולבלת, לא חשבה שהבת תגיע כל כך רחוק.
רוני פנתה ויצאה אל הדלת.
יש לך שבוע לחשוב, אמרה במובהקות, מתעטפת במעיל. תסיים את ההצגה או תתחי חיים אמיתיים.
האם שתקה. רוני הלכה, נעלה את הדלת, והרגישה שלווה פתאומית. היא ידעה שהבעיה תיפתר. תור ההצגה הגיע לאמא.
חלפו שבועיים מאז השיחה האחרונה. מאז לא קיבלה שיחות או הודעות. רוני חיכתה לתקיפה, לתגובה, עד שהשקט נמשך והיא החלה לתהות אם לא גרפה את המוט.
נו, נראה לי שנראה מה יקרה, חשבה רוני כשיצאה מהאוטובוס.
כאשר האם פתחו את הדלת, רוני כמעט לא הכירה אותה. במקום גרביים קרועים, נעלי בית נקיות; במקום חולצה מתרופפת, סוודר חלק. אין קרעים, אין בלאי.
את נראית כמו שהיית רוני לא יכלה לעצור.
האם חייכה.
פשוט רציתי לסדר את עצמי.
רוני רוקנתה עיניים.
אה, רק רצית פתאום, אחרי השיחה שלנו.
האם לא השיבה, רק הלכה למטבח.
במשרד גם השתנה. הקולגות חזרו לשוחח, להזמין לקפה, לדון בעבודה ללא חיוכים מלאכותיים. הפטפוטן הפך לשכחה.
רוני לא רצה להילחם עם האם, אך המקרה לימד אותה שלעיתים אפילו עם קרובים יש להציב גבולות.
האם יכולה להאמין בכל דבר, להתחבא מאחורי אמונותיה, רק עד שההצגה שלה פוגעת באחרים.
האושר באמת אוהב שקט, חשבה רוני, יוצאת מהמשרד. רק אם השקט הזה איננו נבנה על שקרים.
