הזוג חיו חיים טובים. הם התחתנו כשהיו בני שלושים. נולד להם בן. הייתה להם משפחה יפה ומלוכדת. היו להם אמצעים כלכליים קנו דירה בתל אביב, ושיפצו את הבית שירשו במושב לאחוזה מודרנית עם כל הפינוקים. נסעו בקיץ לחו”ל לחופשות. בעלי היה נאמן לי; הוא לא העלה על דעתו להסתכל על נשים אחרות.
הבן שלנו גדל, וכשסיים את השירות הצבאי ולימודי התואר הראשון בטכניון, התחתן עם בת חן בחורה מקסימה ממקור ישראלי טהור. שניהם היו בסביבות גיל 23. ‘כמו שאנחנו, רק בעשור מוקדם יותר’, אמרתי לבעלי והרגשתי אושר גדול. אנחנו, כהורים, סייענו להם לקנות דירה קטנה בפתח תקווה.
הייתי מאושרת. עם השנים, אולי בגלל הגיל ואולי מתוך עין הרע שהתחלתי לחשוש ממנה, התחלתי לפחד שיהיה לזה סוף הרי קשה להאמין בנסים מתמשכים.
ואז זה קרה.
בעלי נפטר.
עבר זמן רב עד שהצלחתי להתאושש. בהדרגה למדתי שוב לחיות. יצאתי לעבוד לראשונה בחיי; עד אז הייתי רק עקרת בית.
כולם אמרו שצריך לפתוח את הצוואה. הלכתי עם בני לעו”ד. לא ממש הבנתי למה הרי חצי אמור להיות שלי וחצי של בני, לא? הרי אין יורשים אחרים ההורים של בעלי כבר מזמן לא בין החיים.
העו”ד הזמין אותנו לחדרו. אישה שאינני מכירה ישבה שם.
התברר שהחלק של בעלי בירושה עובר אליה.
לא הבנתי, הסתכלתי על העו”ד ואחר כך על האישה. הייתה מבוגרת ולא נאה במיוחד, כבת חמישים לערך כנראה הייתה לו קשר איתה לפני עשרות שנים.
העו”ד הסביר לנו שיש צוואה בעלי ערך אותה לפני 27 שנים, וזה המסמך האחרון החוקי שנותר בתוקף, כי לא ביטל אותה לאחר מכן.
מישהי זרה…
הם התאהבו כמו בסרט. שני סטודנטים צעירים בירושלים, בתחילת החיים. הוא היה הראשון שלה, והיא העריצה אותו. הוא חיבק אותה ואמר: ‘את הילדה שלי’, למרות שהיו בני אותו גיל, והיא צחקה באושר.
יום אחד ראו סרט שבו האוהבים מורישים הכל אחד לשני. הרעיון הצחיק אותם, ואחרי יין טוב כתבו צוואה: ‘כל מה שלי שלך, לנצח נצחים’. היא אמרה שעדיף לעשות את זה רשמי אז הלכו לעו”ד. אחר כך שתו שמפניה וחגגו.
אבל החיים התגלגלו אחרת. אביו של הבחור חלה, והוא נסע עם אמו לגרמניה לטיפול.
בינתיים, היא פגשה גבר אחר כמה פעמים, נכנסה להריון. הוא הציע לה נישואין. אמה אמרה לה שזה הדבר הנכון איפה החבר שלך כיום, הנה לך אפשרות בטוחה. אותו בחור לא ענה לה למכתבים.
התחתנה. עברו למודיעין, שם קיבל בעלה עבודה טובה. נולדה להם בת, אך הנישואים לא צלחו, והם התגרשו.
היא זכרה את הצוואה ההיא, ובינתיים כתבה גם צוואה חדשה לטובת הבת שלה.
כשהגיעה פתאום בדואר מכתב רשום, הופתעה מאוד. כבר חשבה ששכחה מאהבת נעוריה. אבל כשראתה את שמו הכל שב לה. כמה אהבה אותו…
הגבר, בינתיים, שכח מצוואת העבר. החיים לא היו קלים אביו נפטר, אחר כך אמו חלתה. כששמע שהאקסית התחתנה ועזבה, החליט להמשיך הלאה. פגש את אשתו לעתיד לא התאהב בה, אבל העריך את האופי שלה, וכך חיו שנים יחד, באהבה שלווה.
ומה עכשיו? האם היא תיקח חצי מהכל? שאלתי.
איזה דבר מוזר הרי פעם כל כך אהב אותה, חשבתי לעצמי. ואקח את החצי הזה למזכרת ממנו.
“חצי מהרכוש שלך עכשיו שייך לי,” אמרה לי האישה הזרה.
וזה לא סתם חצי הדירה, הבית, הרכב, הכסף בחשבון הכול.
הלב שלי כמעט עצר. קודם מות בעלי, ועכשיו זה הרגשתי כאילו בגד בי מהקבר.
כל השנים יחד, והוא מעולם לא הזכיר את אותה אישה.
ועכשיו לתת לה כל כך הרבה כסף…
ניסיתי לתבוע, אבל שום דבר לא השתנה, רק העצבים שלי נשחקו עוד יותר.
בסוף העבירו לה את הכסף.
היא קנתה דירה חדשה, ונסעה עם בתה לים סוף לחגוג.
“תודה,” היא חזרה לעצמה כל יום.
